נגיעה קטלנית (מושבת)

אן

אן נשמה את ריח האלכוהול. הוא הגעיל אותה, והיא ממש לא התכוונה לשתות הערב. גם לא ביום ההולדת ה-18 או 21, למען האמת. היא לא הבינה מה אנשים מוצאים בלשתות נוזל מגעיל ולא בריא, שגורם להם לעשות בושות לעצמם. היא הזמינה קולה, וניסתה לדאוג שאיימי לא תשתה יותר מדי, אבל השמלה הקצרה והחשופה שלבשה הציקה לה. 

כלומר, לא השמלה הציקה לה, אלא גברים שמבוגרים ממנה ב-20 שנים לפחות שחושבים שאם היא לובשת את השמלה הזו יש להם סיבה לגעת בה או להעיר הערות מיניות. 

היא בהחלט לא התכוונה לתת להם לעשות את זה. 

עוד סיבה למה לא להשתכר. הם יוכלו לעשות לה מה שהם ירצו. 

ואיימי? אן הביטה על מצבה של חברתה הטובה. 

היא כבר שיכורה לגמרי. אין סיכוי שהיא תוכל לעצור אותם.

"אן, בואי לרקוד איתי." איימי צעקה בקול מוגזם, והתכוונה לגשת למשוך אותה בכוח.
חברתה ניסתה לברוח, ולא הצליחה, וכשאיימי תפסה בידה זה היה מוזר. מפחיד כמעט.

כשמתעלפים רואים רק שחור, היא חשבה, אז למה הכל צהוב וזוהר? הצהוב החזק התחיל להכאיב לה בעיניים ואז זה נפסק. היא חייכה לעצמה חיוך מטופש ומאושר, ואפילו לא הבינה איך היא כל-כך שמחה, כשלפני רגע היא רק רצתה לחזור הביתה.

 היא הסתובבה סיבוב במקום, וכבר לא היה אכפת לה, עד שהיא שמעה את איימי בוכה. היא ניגשה אליה מבוהלת ולא הצליחה להבין מה קרה. 

היא הבינה רק דבר אחד. 

איימי צריכה לצאת משם ומהר.

***

אן התעוררה, שוכבת במיטה שלה ונושמת באיטיות. היא הרגישה את ריח האלכוהול וניסתה להבין מה קרה.

 איימי שכבה במיטה השניה שהייתה בחדר, שקועה בשינה עמוקה. חברתה לא רצתה להעיר אותה. היא עדיין הייתה מוטרדת ממה שקרה אתמול. הנערה לידה כמעט התעלפה. לרגע היא חשבה שזה התקף של מחלה כלשהי, אבל זה לא קרה כשאייימי משכה אותה? או שזה היה קשור לריח האלכוהול?  

זה היה מוזר. 

טוב, אני אצטרך לבדוק את זה. חשבה לעצמה. 

נשימותיה של איימי נעשו מהירות יותר ואן הבינה שהיא הולכת להתעורר, ובטח עם האנגאובר רציני. 

היא לא טעתה. 

איימי לא הבינה ברגע הראשון מה קרה, וכשהיא ניסתה לקום מהמיטה היא נפלה. אן עזרה לה לחזור והבינה שכל מה שתכננה לאותו היום יצטרך להדחות, כי היא תצטרך להשאר עם חברתה המסכנה.

איימי נרדמה שוב במהירות, ואן החליטה למצוא מה לעשות. היא לקחה את אחת מחוברות בית הספר מהמדף שלה והתחילה להכין את שיעורי הבית.
זה היה כל-כך משעמם.
היא נזכרה שוב בצבע הצהוב שהיא ראתה אתמול. הוא היה מבהיל, והיא לא נהנתה מזה.
אבל היא לא יכלה לחשוב על כמעט שום דבר אחר.
היא התקרבה לאיימי הישנה בדאגה, ונגעה בה שוב. 
והכל חזר.
אן ראתה רק צהוב מסביבה ונפלה על הרצפה. היא כמעט ולא יכלה לנשום. כשהכל הפסיק אחרי זמן שנראה לה כנצח היא מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה, עם דופק מטורף, כשידה השמאלית מתוחה כלפי מעלה ונוגעת במיטה. כל שאר גופה היה רפוי על הרצפה והיא לא הצליחה להתרומם ממנה.
רק כעבור זמן ארוך היא הצליחה לקום, ואז כתבה לעצמה על אחד הפתקים שהיא תצטרך לגשת לרופא.
ללא עוד מעש, היא חזרה לעשות את שיעורי הבית, פוחדת להתקרב לאיימי, כי בשתי הפעמים החולשה הייתה קשורה אליה. נשימתה הרגועה של הנערה השוכבת השתנתה בפתאומיות, לפתע היא התעוררה. לאן לא היה ברור מה קרה, אבל חברתה נראתה כאילו קרה לה עכשיו משהו נוראי. הבעיה היא, שאם היא היא רק ישנה, מה כבר יכל לקרות?

"אני הולכת להתקלח." היא אמרה בקול צרוד, ואן הודתה על כך שסוף כל סוף ריח האלכוהול המחריד יצא מהחדר. היא התחילה להרגיש לא טוב, כשהראש והבטן כואבים לה. היא הייתה במצב יותר גרוע ממקודם, כשגם אז לא הייתה במצב הטוב ביותר. היא נזכרה שהיא לא אכלה ושתתה כלום מאז הבוקר או מאתמול בערב. בשקט הלכה למטבח, והכינה לעצמה כריך עם שוקולד.
כן. חשבה בעונג, לאכול זה חשוב. אל תשכחי לאכול.

עכשיו שאיימי הלכה, לשמחת הנערה המותשת, היא תוכל לישון. היא נרדמה במהירות, וישנה עמוק עד שהיא שמעה צעקה.
יופי, אחיה חזר.
הנערה הג'ינג'ית הביטה בשעון. היא ישנה בקושי שעה, והיה לה כאב ראש חזק.
היא הבחינה במעטפה מלבנית וארוכה שנחה על השולחן שלה. על המעטפה הופיע שמה המלא, כולל השם השני, שחוץ מאיימי אף אחד מחבריה לא ידע. היא הבינה שזה כנראה הודעה רשמית, שבאה מבית הספר או מקופת החולים. היא לקחה כדור ויצאה מהחדר.

"בוקר טוב, אן." הייתה ההערה המיידית של דילן אחיה.

"בוקר טוב גם לך. דרך אגב, אתה נראה כאילו ישנת יותר משעתיים ביממה האחרונה, אז תסתום."

"סותם!"

"יופי, תלמיד מצטיין. אתה יודע מי שם את המעטפה שהגיעה בדואר בחדר שלי?" היא שאלה.

"כן, אני." דילן גלגל את עיניו.

"ולמה, אם מותר לי לשאול, אתה נכנס לחדר שלי? ואם אתה כבר נכנס, למה כשאני ישנה?" 

"את לא הולכת לפתוח את המעטפה? היא נראית חשובה." הוא שאל וקפץ הצידה. זה היה בתזמון מדויק, כי באותו הרגע פגעה כרית במקום בו הוא עמד קודם לכן.

"אל תתחמק." אן אמרה, וקיבלה את אותה הכרית שזרקה לפני רגע היישר לתוך פניה. ישר היא החליטה שאין טעם בוויכוח והלכה חזרה לחדרה.

היא בחנה את המעטפה שוב. לא הוטבע עליה סמל של מוסד כלשהו, ושמה נכתב בכתב יד. זה לא נראה לה אפשרי שהם יכירו את שמה המלא, ובכל זאת על המעטפה היה כתוב בכתב מדויק "לכבוד: אנאבל קת'רין דיימונד," עם הכתובת שלה, מה שהוכיח שזו לא יכולה להיות טעות.

היא התלבטה עוד רגע אחד לפני שפתחה את המעטפה.

-------------------------------------------------------------------

היי כולם! אז כן, הפרק הזה היה אמור להיכתב כבר מזמן וגם לא הייתי בבית ואני גם עצלנית. מצטערת. אז עכשיו-פרק חדש וחם. תהנו.