נגיעה קטלנית (מושבת)

דן

דן התיישב ליד המיטה של לוסי. הוא לא ידע מה לחשוב. הוא לא הבין מה קרה שם, במועדון. הוא המשיך להרהר על ההרגשה שהייתה לו: מן הרגשה מוזרה כזו שהוא לא יכל לתאר.

"אה." דן שמע אנחה. הוא הביט הצידה, וראה שזו הייתה לוסי, שעדיין הייתה מונשמת.

"לוסי!" דן חיבק אותה בעדינות, אך באותו הרגע שוב הרגיש את אותה ההרגשה המוזרה שהיתה לו במועדון. במהירות, הוא שמט את לוסי חזרה למיטה.

הוא שמע צפצוף. הוא הסתכל הצידה וראה שהמדד פעימות לב מצפצף. הוא רצה לקרוא לרופא, אבל ברגע שקם, נכנס אחד.

דן היה המום. הוא עדיין לא הבין מה קרה לה. איך היא הגיעה למצב הזה? היא הרי לא שתתה, ולא עשתה שום דבר מסוכן. זה פשוט קרה. בשנייה.

'זה קשור לאותה הרגשה שהייתה לי?' הוא תהה לעצמו.

דן יצא מהחדר הלבן והקר, והחליט לעשות סיבוב בבית החולים.

כעבור זמן מה, הוא הרגיש משהו רוטט לו בכיס, וראה שזה היה הטלפון שלו. הוא הסתכל וראה שחברו מתקשר.

דן לא רצה לענות, אך ידע שאם לא יענה סטיב ידאג מאוד, יצא מדעתו, וכנראה יבוא לפה.

"הי," דן ענה לטלפון בלית ברירה.

"הי. מה שלום לוסי?" דן שמע את קולו המודאג של סטיב.

"לא טוב."
הוא ממש לא רצה לפרט.

"מה הכוונה לא טוב? תתאר." סטיב היה לחוץ ומפוחד.

לדן לא היה את הכח והרצון לפרט על מה שקרה. בטח שלא על הנגיעה.

"היא עדיין מונשמת, וכרגע מצבה לא כל כך טוב. יותר נכון יהיה להגיד מאוד רע. מצטער סטיב." דן מלמל, הוא היה מודאג ולחוץ מהמצב, מצבה הבריאותי של לוסי לא היה טוב כבר הרבה זמן, אבל קריסה כזו? כל-כך פתאומית? זה עוד לא קרה, והוא ידע שזה קשור אליו. בלי להבין למה הוא חש מעט אשמה על מצבה.

דן הבין שבבית החולים הוא לא יוכל להועיל עוד הרבה. הוא העדיף ללכת הביתה ולנסות להירדם, וגיחך לעצמו על עצם המחשבה הזאת. איך יצליח לישון כשהוא כמעט נחנק מהדאגה והאשמה?

הוא הגיע הביתה והוציא את הדואר, אחד מתפקידיו הקבועים. מוחו היה מטושטש מהעייפות ובלי להעיף אפילו מבט הוא נכנס לבניין, זרק את הדואר לצד, נפל על המיטה ונרדם.

הוא התעורר מצלצול הפלאפון שלו, והביט בשעה שהוצגה בראש המסך. הוא ישן שמונה שעות, כך שהשעה כבר הייתה שש בערב. "אחלה יומולדת." הוא מלמל לעצמו. "חוגג חצי ממנו בבית חולים וחצי בשינה." הוא ענה לטלפון.

"דן?" הוא זיהה את הקול.

זו הייתה אמה של לוסי.

"כן?" הוא ענה, מפוחד.

"אני מצטערת להגיד לך את זה, אבל..." האם התפרצה בבכי, והנער המודאג שמע כמה קולות מהקו השני מרגיעים אותה. אחרי נשימה רועדת, היא המשיכה. "אם אתה רוצה... להיפרד... מלוסי... אתה צריך..."

שוב התחילה לבכות, ואחרי מספר שניות קול אחר דיבר איתו מהעבר השני. "דן, תגיע עכשיו! הרופאים... הם אומרים שזה אבוד. לוסי..." סטיב גמר, ללא מילים.

דן התנשם. הוא לא יכל לדמיין את חייו בלי חברתו. הוא הכיר אותה כל החיים ולא יכל לחשוב שייפרדו. במהירות ניתק את הטלפון, מבוהל ומבולבל. בלי לחכות אפילו שנייה, הוא רץ אל בית החולים.

זה הרגיש שנים עד שהגיע לבניין הגדול, אבל כשסוף סוף נכנס והלך לעבר מיטתה של לוסי, הוא הבין שעדיין לא פספס את הזדמנותו. דן כל כך רצה לגעת בה, רק לעוד פעם אחת. הוא ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו לעשות את זה לפני שהיא תעזוב אותו לנצח, ופחד ממה שיקרה לה אחרי הפעמים הקודמות, אבל כבר לא היה לו מה להפסיד.
הוא נגע בקצה אצבעה, וקפץ ממקומו בבהלה. המוניטור החל לצפצף במהירות והראה שהלב של לוסי עוד פעם, בחולשה.

היה עוד סיכוי שהיא תחיה.

נכתב ע"י: onlylikewrite
moriahse
נערך ע"י: kitty9705

סליחה על העיכוב הרב, אבל זה מה שקורה כשכותבים בקבוצה... XP
אז הנה פרק חדש וטרי! ערוך וכתוב מחדש.
מקוות שתהנו!