נגיעה קטלנית (מושבת)

סטפני

סטפני התיישבה באוטו עם אמה בחוסר חשק.
״אז, חמודה, מה את רוצה שנעשה?״
׳נחזור הביתה.׳ ענתה בראשה.
אבל היא כבר הדגישה זאת. וזה לא עזר.
במקום זאת, היא החליטה לנסות טכניקה אחרת. ״אפשר ללכת לחנות ספרים?״
״כמובן...״ אמה חייכה.
היא התניעה את האוטו, ויצאה מהחנייה, שורקת לעצמה.
הן נסעו בשקט, עד שהגיעו לכיכר לפני מרכז הקניות. שם, האם פנתה ימינה, ולא... שמאלה.
"אמא! זאת פנייה לא נכונה!"
"נכון, חמודה. אני פשוט..."
היא נאנחה, והביטה בבתה בעצב. "אני לא יודעת מה קרה."
סטפני הנהנה בשקט. זה היה מפתיע: לרב, היא לא הייתה שמה לב לדברים האלה. היא העדיפה לעסוק בספר, בזמן הנסיעה.
אז מה קרה שהיא פתאום ידעה את זה? ואיך אמה לא זכרה?
משהו פה היה מוזר.
המחשבות האלה המשיכו להדהד במוחה, עד ששמעה את המילה שבישרה את בואן: "הגענו."
סטפני הנהנה, מזיזה את שיערה השחור הצידה, כועסת על העובדה שהוא תמיד מבולגן. למה דווקא היא, נערה שמעדיפה לקרוא ספר, צריכה להיות תקועה עם שיער שדורש זמן שישקיעו בו?
נאנחת, היא הלכה אחרי אמה. לפחות עכשיו אני סוף סוף אוכל להשקיע עוד זמן בספרים. היא חשבה לעצמה.
היא לא באמת הייתה צריכה לעקוב אחרי האם, כי הכירה מספיק טוב את הדרך לבדה. כשהייתה בת 13, ואביה עוד היה חי, היא הייתה באה לשם כל שבוע.
אבא. שנתיים לא היית פה, ועדיין...
היא ניגבה את דמעותיה, מנסה להסתיר את בכיה מאמה. אסור שתדע שבכיתי, ועוד פעמיים ביום ההולדת שלי...
ההליכה הרגישה כמו שנים, כך שלקראת הסוף סטפני עקפה את האם בחוסר סבלנות. היא נכנסה לחנות, מביטה בכל הספרים שעמדו על המדפים הנקיים. חיוך עלה על פניה, והיא כבר הרגישה הרבה יותר טוב. לספרים אכן יש כוח מיוחד.
סטפני ניגשה ישר לספרים שעמדו על הכוננית. היא הביטה בהם, תוהה איזה סוג לקחת. יש פה הכל... ספרים על חייזרים, קסם, היסטוריה...
היא לא ידעה מה לבחור.
"תבחרי את זה." היא שמעה קול מאחוריה.
באינסטינקטיביות, הנערה המבוהלת הסתובבה לכיוון הקול.
לפניה עמד נער ג'ינג'י רציני, שהסתכל עליה בעיניים ירוקות כבדות. הוא לא היה גבוה במיוחד, אבל גם לא נמוך. הייתה עליו חולצה עם הכיתוב "Reading is Magic" ועליה ציור של מטה קסם.
ואז היא שמה לב שגם העיניים שלו סקרו אותה בסקרניות. הן דילגו מעל המשקפיים שלה ונפלו על שיערה השחור, שכרגיל היה מבולגן. הן המשיכו לעבור על כל גופה, שמות לב לרמת הרזון שלה: כמעט בלתי תאמן. כששם לב לבגדיה, שאל: "למה את לא לובשת בגדים לכבוד ליל כל הקדושים?"
"לא משנה." סטפני ענתה, מביטה בו בקור. מה זה עניינו, בכלל?
"אז... צריכה עזרה בבחירה?"
"כן."
הנער עקף אותה, מצביע על אחד מספרי הפנטזיה, עם תמונה מקושטת שממש הזכירה עין. "זה רב מכר, אם לא קראת."
"על מה זה?"
"ספר על מישהי שעם כוחות שבנגיעה יכולים להרוג. זה תלוי באורך זמן, אבל היא עדיין מאוד מסוכנת. בכל מקרה, תקראי את זה אם את מעוניינת."
הוא המשיך להסתכל בין הספרים, מצביע פה ושם על כאלה שבמבצע עם חיוך קטן לעצמו.
הוא מרגיש ממש בנוח. חשבה הנערה הסקרנית, בטח עובד פה.
כשגמר, הייתה לה ערימה של חמש ספרים ביד. היא ידעה שלא תוכל לבחור את כולם, גם אם הם לכבוד יום ההולדת שלה. אבל על מה אוותר?
כולם עניינו אותה.
לפתע, היא שמעה את קול הדלת נפתחת ואת אמה נכנסת. "סטפני חמודה! קניתי לך שוקו..."
המילים נתקעו בקצה גרונה, כשראתה את חמשת הספרים שהיו בידי בתה.
אוי לא. זה לא טוב. ידעה סטפני.
אבל לשמחתה, האם רק חייכה. "חמודה, כמה הם עולים?"
בחוסר ביטחון, סטפני אמרה לה את המחיר.
"בסדר. בואי לפה."
היא התקרבה בחוסר ביטחון, מבולבלת במעט. מה היא רוצה ממני?
התשובה הופיעה לאור דברי אמה הפתאומיים. "אני רוצה את חמשת הספרים האלה." אמרה למוכרת.
"מעולה. תני לי..."
כעבור מספר דקות, האם והבת יצאו מהחנות.
"אז, חמודה, מרוצה?"
"כן. תודה אמא."
מאוחר יותר, אחרי שהתחילו לנסוע, סטפני דפדפה בספריה החדשים עם חיוך. כשהגיעה לספר עם העין, מכתב אחד נפל מבין דפיו. בסקרנות מסוימת, היא הרימה אותו.
"לכבוד: סטפני סטוארט." הנערה הסקרנית קראה את הכתב על המעטפה.
היא זיהתה סמל של מוסד לא ידוע בחלק הימני העליון. מוזר...
סטפני סובבה את הצד לכיוון ההפוך, וראתה את הכיתוב הבולט: 'לפתוח רק כשאת לבד."
במהירות, היא החביאה את המעטפה מעיניי אמה. אני חייבת לדאוג שלא תחשוד.
אבל בניגוד לרצונה, חיוך ערמומי עלה על שפתיה כאשר הגיעה למסקנה חשובה:
"אפתח את זה. הלילה."

אולי שמתם לב, אבל מקודם פרסמנו פרק ועכשיו הורדנו אותו. הוא פשוט צריך עוד עריכה, ולכן ירד בינתיים.
במקום זאת, תהנו מהפרק החם והטרי הזה!

נכתב ע"י: kitty9705