WANTS HIM

Chapter 8-

קריאה מהנה לכולם!! 

~~~~

פרק 8-

"את מתכוונת להשאיר את כל הדברים שלך במכונית?" שאל בחוצפה. "אתה לא מתכוון לעזור לי?" שאלתי. "לא, אלו דברים שלך" הוא ענה. "לרגע הייתה בי התקווה" מלמלתי כך שהוא יוכל לשמוע. "תקווה זה דבר טוב" ענה ונכנס למשרדו.

אחרי שסיימתי להעביר את כל הדברים שלי ואני חייבת לציין שזה היה קשה נורא אבל כשאין ברירה אז אין ברירה, החדר הקטן שלי היה נראה מפוצץ. הכל היה דחוס והייתי חייבת לארגן אותו. התחלתי לסדר ולנסות להכניס דברים מתחת למזרון. כל אחד עושה את זה לא? כשסיימתי לסדר נשכבתי על המזרון ועצמתי את עיניי.

דלת החדר נפתחה אך המשכתי לעצום את עייני אולי ירחמו עלי ויניחו לי לישון. "אני יודע שאת ערה קומי יש לנו שיחה לעשות" אמר ואני נחרתי בבוז וקמתי. כשחושבים על זה עדיין לו אמרתי לו מהו שמי. זה לא נחוץ נכון?

הלכתי אחריו נכנסת למשרדו ומתיישבת בכיסא לפניו. הכיסא הזה יותר נוח מהמזרון העלוב שיש בחדר שאני לנה בו. "דבר" אמרתי. "אני זה שקובע" הוא ענה. הוא פשוט חולה שליטה וזה מחרפן אותי! "מה שתגיד מיסטר ג'ונסון" התגרתי בו. "שתקי" אמר והסתכל אלי במבט שנאה. השתתקתי מהכאב ופשוט חיכיתי שיתחיל. עברו כבר יותר מחמש דקות שמרגישות כמו נצח וסוף כל סוף הוא נזכר להתחיל לדבר. "אז ככ-" הוא נקטע עלי ידי שיחת טלפון שלו. "שנייה אני איתך" הוא אמר לי וענה לשיחה. "כן" הוא אמר. "לא, שחור, לבן" מלמלתי כך שיוכל לשמוע. נבלבל אותו קצת.. "אנחנו היינו רק סטוץ וחוץ מזה לא דיברנו כבר מעל לשנה!" הוא התעצבן. "והוו למיסטר ג'ונס יש חיי לילה פרועים במיוחד" אמרתי לו והוא ניסה להתעלם. "אני הבהרתי לך טוב מאוד מה הלך בנינו" הוא התחיל להתחרפן אבל בשקט. "את מה?" הוא שאל וסיקרן אותי לדעת. "איך את בהריון ממני??" הוא שאל ואני נחנקתי. הוא הכניס מישהי להריון? עכשיו בכלל אין לנו סיכוי. אוףף. "אבל לא דיברנו מעל לשנה איך הריון?" הוא שאל. "חוץ מזה אני תמיד השתמשתי באמצעי מניעה" אמר כדרך אגב. "אני חושבת שאני אלך.." ניסיתי להתחפף, כל שנייה פה אני נשברת יותר. "את מחכה פה!" הוא אמר וחזר לשיחה. "טוב תדברי איתי אחר כך" הוא אמר לטלפון וניתק. "מטומטמת" מלמל. "אני?" שאלתי לא מבינה מה עשיתי הפעם. "לא הטיפשה שהתקשרה אלי" אמר ונשפתי בהקלה. יש, הפעם אני לא אשמה.

"תנסי לשכוח מכל מה שקרה פה הרגע" אמר. אני לא בטוחה שאני יצליח ותאמין לי שאני רוצה. "אני אשתדל" אמרתי לו והוא גירד את עורפו. "טוב אז מחר את יוצאת למשימה ראשונה שלך. כל מה שאת צריכה לעשות זה לתפוס מישהו שנספר לך עליו ממש כמה שניות לפני שתצאי לתפוס אותו" התחיל לומר אך לא נתתי לו להמשיך. "אני לא יצטרך להרוג אותו, נכון?" שאלתי חוששת. אני מפחדת מכל הדברים האלה. זה לא בשבילי. כל פעם שאני רואה דם אני מסתחררת ורואה מטושטש לפעמים גם בחילות תוקפות אותי. "לא כרגע" הוא אמר. "פו כבר התחלתי לדאו- רגע מה אמרת?!" התחלתי לדאוג. "לא כרגע" חזר על עצמו. "מה זאת אומרת בהמשך אני יצטרך לרצוח אנשים?" אוי ואבוי לי. "תלוי עד כמה תעצבני אותי" הוא החל להתגרות בי. התחלתי לבכות. אני לא רוצה לרצוח אנשים. איך אני בכלל קשורה לכל העולם הזה?