לוסי

מכאן הכל מתחיל

אני רוצה לספר לך על החברה שלי, על הילדה שאני כל כך אוהב. היא הייתה ילדה שמחה וחייכנית, נחמדה לכולם... אפילו לאנשים שלא הכירה, תמיד היה כיף לדבר איתה על הכל. היא הייתה יושבת איתך, מקשיבה, מבינה ועוזרת.

היא נשמעת כמו חברה ממש טובה, נכון?
נטלי הייתה אחת באמת כזאת, היא הייתה החברה הטובה ביותר של כולם, וגם שלי. אני לא ידעתי עליה הרבה, אבל נדמה שהיא מכירה טוב את כל הבעיות שמספרים לה. למעשה, נראה שאף אחד לא ידע עליה כמעט כלום, אבל כולם ידעו שהיא מבינה. נראה שהייתה מסתפקת במועט, היא אף פעם לא אכלה בבתים שלא שלה, אפילו לא שתתה מים וטוב... זה היה מוזר, אני מודה. אף אחד לא ידע למה היא לא לקחה כלום, לא ביקשה כלום ואפילו, נמנעה מלהשתמש במשהו שלא שלה. אף אחד לא שאל אותה, אפילו לא אני, כולם נהנו ממנה, החברה הטובה. היא הייתה קשוחה, אף פעם לא ראיתי עצב או חרדה על פניה, אבל היא תמיד שאלה והתעניינה. אני זוכר את היום שבו הכל השתנה, היום שבו הקשר שלנו הפך להיות מה שהוא היום. 

זה היה יום אחד ורגיל,התהלכתי לי ואז ראיתי אותה יושבת לבדה על הספסל עם דמעות זולגות על פניה. התגובה הראשונה שלי הייתה הלם מוחלט, כי זאת לא הילדה שהכרתי. התחלתי להתקדם לעברה אבל אז התיישבה על ידה אחת החברות שלה. ראיתי את מחתה את הדמעות במהירות, מעלה חיוך על פניה ועוצרת בכח את הדמעות. שמעתי את שיחתן, החברה בכתה באוזניה על מה שהולך לקרות כאשר הוריה ישמעו על הכישלון הנוסף שלה בקולג'. כעסתי כל כך, כעסתי על היותה עיוורת כל כך. ראיתי איך נטלי דיברה איתה, הרגיעה אותה עד שעל פניה של חברתה הופיע חיוך ואז הן התחבקו והיא הלכה. אחרי שנטלי נשארה לבדה שוב, הופיעה בעיינה האומללות והדמעות. הרגשתי כלפיה הערכה וכאב. לפתע, כאילו היא הרגישה בזה, היא קמה והתקדמה לכיווני.

"אז ראית אותי?" היא שאלה.

"כן."

"אל, אל תרחם עלי, אני צריכה את זה" אמרה בקשיחות שמאפיינת אותה.

"אני? אני לא מרחם, אני מעריך ומנסה להבין אותך".

"להבין אותי?" שאלה בפליאה, ואז החלה לצחוק אבל זה לא היה הצחוק המתוק והרגיל שלה, זה היה צחוק קר ונוקשה.

"אתה מנסה להבין אותי? אף. אחד. לא יכול... אז תוותר מראש".

"אני לא מתכוון לוותר בכזאת קלות".

ראיתי שהיא נאבקת עם עצמה, להחליט עם להשאר או ללכת.

"תספרי לי למה?".

"מה למה?" התבלבלה לרגע.

"למה את עוזרת לכולם... אבל משאירה את עצמך לבד?".

"למה לי לענות?" שאלה בנוקשות.

"כי אני מבקש"

התיישבתי לידה והמשכנו להסתכל אחד על השנייה.

"טוב" אמרה לאחר מספר דקות של שתיקה.

"כי אני לבד, אין לי אף אחד שיהיה בשבילי... אז אני הופכת את עצמי לזו שבשביל האנשים האחרים, שלבדם".

" זאת... כלומר, זה מעשה הכי פחות אנוכי והכי מקסים ששמעתי"

"כן..." אמרה באדישות, יכולתי להרגיש אותה מגלגלת עיניים בתוכה.

"רוצה לספר... לי מה קרה?" שאלתי בהיסוס.

"למה לי?" היא ניסתה לדבר בקשיחות אך, ההפתעה הופיעה על פניה ונשמעה על קולה.

"כי אני חייב לך המון טובות, אינסוף טובות" 

"אז תשמור אותן לעצמך" אמרה לי בכעס.

חשבתי עוד כמה שניות.. ואז אמרתי לה: "את יכולה לספר לי, אני טוב בלהיות בשביל אחרים". מיד ראיתי את ההשפעה של המשפט עליה, דמעות הופיעו על פניה שוב, חיבקתי אותה, עד היום אני לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לחבק אותה באותו היום. היא רק התחילה לספר, מעט מאוד ממה שנמצא על ליבה ואז, הפלאפונים של שנינו צילצלו, שנינו מאחרים לעבודה. השיחה הזאת קירבה ביננו כל כך, כל מה שחשבתי עליה השתנה, לחלוטין. אני חשבתי ואני עדיין חושב שהיא פשוט מלאכית.

למרות שהיא סיפרה לי שהיא תאלץ לעבור עוד מעט כי יש אנשים שרודפים אחריה... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אחרי שהיא עזבה. אחרי שבוע כמו שאת יודעת... התחרפנתי אבל את לא ממש הבנת שזה מגעגועים. אחרי שבוע נוסף קיבלתי ממנה גלויה ובו היא שאלה בצופן שלנו, אם אני מוכן להצטרף אליה כי אני ממש חסר לה.

את יודעת כבר מה התשובה... כי את קוראת את המכתב הזה עכשיו.
תזכרי שאני תמיד אוהב אותך, אמא וסליחה שעזבתי אותך.
אוהב,
אד.

-----------------------------------------------------------

אז זה הפרק הראשון, ואני בלחץ היסטרי!
זה הספר הראשון שכתוב ומוכן שאני מעלה, אני מקווה שתאהבו אותו כי הוא עבר המון שיכתובים ותקופות של מחסומי כתיבה.

נ.ב - מחר יעלה הפרק שני לכבוד זה ש"לוסי" כבר לא על דפים!!