לוסי

ננטשה מאחור

*הזהרה: בפרק זה יהיו תכנים אלימים*

היא קראה את המכתב בוכה ורועדת, יודעת שזה מאוחר מידי. היא ידעה שברגע שהוא נכנס לזה הוא לעולם לא יצא מזה, לא בחיים. והיא ידעה שהיא לא מתכוונת לסלוח לעצמה אם יקרה לו משהו. 

היא נשמה נשימה עמוקה, והחלה לחשוב. 

הם השתמשו באותה שיטה... לשים נערה יפה כדי לפתות ולמשוך אליהם אנשים. אבל... משהו כאן אחרת, אולי זה לא נכון לגביה? אולי אני טועה? ומה אם לא?  

לנשום לוסי, לנשום. קודם, הוא לא כתב לי לאן הוא הלך... אחרי זה אני מגלה קשר שלא ידעתי שקיים... ועכשיו הוא עוזב אותי בגלל נערה? אני לא יודעת מה לעשות כבר מרב חוסר הגיון! 

היא עיקמה את פניה, יודעת שתהיה חייבת לדעת בביטחון שהוא בסדר. היא מוכנה להסתכן בשביל שלא יהיה בסכנה בעצמו. היא קמה מהכיסא העץ הקשה, הניחה את המכתב בעדינות על השידה שלה והלכה לטלפון שעל השולחן. מקלידה את המספרים לאט ובחוסר רצון.

"כן?" קולו נשמע כעבור 3 שניות.

"היי ריי, זו אני." אמרה בחוסר סבלנות.

"לוסי?" אמר מופתע.

"ריי, אני צריכה מידע, לדעת שמישהו לא בסכנה."

"לוסי... לוסיה... את יודעת מה המחיר שלי. פעמים רבות סירבת... למה לי להסתכן? הרי בסופו של דבר את יכולה להתחרט לי שוב."

למה זה נשמע שריי מנסה לשכנע אותי לא להפגש איתו? הרי, כבר שנים שהוא מתקשר ומשכנע לשווא... חשבה בליבה.

"ריימונד, זה אד."

השתיקה שהתמשכה במשך כמה שניות נראתה כמו נצח. 

"עוד שעה?" שאל לפתע.

"כן, איפה?"

"במקום הקבוע, 'אולה פיפול' מותק"

"נפגש ריי" אמרה ותחושת המחנק כבר נשמעה בקולה"

"אני מצפה לזה בקוצר רוח לוסיה שלי" אמר בעונג.

-נקודת מבט של לוסי-

מצאתי את עצמי בוהה בחלל, תחושת מחנק וגועל ממלאת אותי יותר ויותר. נשמתי נשימה עמוקה, קמתי לארון והתחלתי לחפש אחר השמלה הירוקה שלי. אחרי שסגרתי את הרוכסן, ניגשתי לשידה להתאפר במעט... והחלקתי את שיערי הג'ינג'י הארון. כשיצאתי מהבית, גיליתי שמחכה לי מונית שריי בטח הזמין לי מראש, לא התאפקתי ונאנחתי חלושות. נכנסתי למונית והתחלתי לנסוע, אין דרך חזרה עכשיו. המונית נתקעה בפקק במרחק של 10 דקות מהמלון, החלטתי לצאת וללכת ברגל את הדרך. ריי עמד לו שם, מרוצה מעצמו וסורק אותה במבטו. 

"בזמן שחיכיתי לך... הזמנתי לנו את הסוויטה מותק"

ברור שהזמנת... לא חשבתי אחרת... אני כבר מתחילה להתחרט וזה לא טוב... חשבה.