לוסי

איומים ופחדים חלק א'

:נקודת מבט של ריי

הבטתי בפניה של לוסי בהפתעה, מאיפה היא הביאה את הרעיון הזה?!

" החמש דקות שלכם מתבזבזות חברה" הזהירה לאחר שאף אחד לא זז. 

הוצאתי את האקדח שלי מעט מהמעיל, מסמן לה שתהיה מוכנה ועשתה תנועה מהירה בידה כתגובה. היא קלטה את הרמז שלי, חייכתי על כך שהיא הבינה אותי ככ מהר. בתיאום מושלם, הוצאנו את האקדחים.

 "תקשיבו חברה, אם אתם רוצים לחיות... כדי מאוד שתתחילו לעשות את מה שאנחנו אומרים." אמרתי בקול קר, מנסה להחביא את הפחד עמוק בפנים.

"אדוני, אבל אנחנו קיבלנו פקודה-" ובום. יריתי בו ישירות בלב.

נגעלתי מעצמי, עשיתי את זה בדיוק מושלם ובביטחון של ניסיון. נשמתי עמוק, אני צריך להתמקד בלברוח.

"עוד מישהו רוצה להגיד משהו?" שאלתי בקול מאיים.

כולם שתקו והתכווצו, הרמתי גבה בתגובה. הם היו מגוייסים, אנשים של טירונות. הם לא באמת יעשו משהו... אז למה דווקא הם? אני יודע שיש כאן משהו שלא בסדר.

"קדימה, נזוז" אמרה לוסי.

התקדמנו בצעדים זהירים, כשהם מקיפים אותנו למקרה של סיירת גיבוי או יחידת חיילים מיוחדת. התקרבנו יותר ויותר ליציאה, ופתאום נמשכתי לאחור בחוזקה.

"ריי!" צווחה לוסי בבהלה.

"לוסי!!" צרחתי בחזרה.

בעטתי, יריתי, נלחמתי אבל כשהגעתי אל היציאה... ראיתי רק את מבטה לרגע. רגע לפני שהמשאית החלה לנסוע והותירה אותי מאחור. נפלתי על ברכיי, אומלל ומותש מאוד. לוסיה שלי נעלמה, נעלמה למקום לא ידוע. 

נקודת מבט של לוסי:

משאית שחורה הופיעה תוך שניות ספורות, בזמן שראיתי את ריי נאבק ומנסה להגיע אליי. מצאתי את עצמי נגררת על ידי שני בחורים, הספקתי לראות את עיניו החומות של ריי לרגע ונזרקתי למשאית. תוך שניות עיניי כוסו, אבל זה לא יקשה עלי  להתיר את חבליי ולנסות לברוח. אחרי שעשיתי זאת, ניסיתי לקום אבל פתאום מילא את החדר גז סמיך. התחלתי להשתעל יותר ויותר.

"מה אתם רוצים ממני?" ניסיתי לשאול ביאוש, אך כל מה שיצא זה צלילים של צרידות מגרוני.

לאחר כמה שניות נוספות, שחור כיסה את עיניי ולא ראיתי יותר דבר.

כשהתעוררתי, המשכנו לנסוע עוד 30 דקות ו28 שניות. עברנו 6 פניות ימינה ו4 פניות שמאלה. אני לא יודעת כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה, אבל אנחנו לא יכולים להיות כל כך רחוקים... נכון?