לוסי

איומים ופחדים חלק ב'

היא החלה לסדר את הדברים, הבגדים לארון, התמונות על השידה וכמה כריכים במקרר. אחרי שפינתה את התיקים שלה לגמרי, לא הצליחה לחכות עוד שנייה נוספת ויצאה לקנות את הגלויה לחברה האהוב. היא החלה לחזור לביתה הזמני החדש ופתאום, הרגישה שעוקבים אחריה. היא החלה לרוץ - להגיע כמה שיותר מהר לבית, כשלפתע מעדה ונפלה. היא השפילה מבט כדי לראות ממה מעדה וראתה זוג רגליים של גבר. היא הזיזה את מבטה הצידה, מקווה לראות הומלס ישן וחיי וגילתה במקום זאת... זוג רגליים כרותות מלאות חתכים ודם. היא חניקה את הצרחה שעלתה לה בגרון, והרגישה איך הבחילה משתלטת עליה. היא החלה לרוץ בכל כוחה, בבית היא תהיה בטוחה. היא שלפה את המפתחות במהירות מכיסה, אבל אז כאב פילח את ידה של דקירה.

"אל תבהלי, זה מבחן" שמעה במעורפל קול גברי, והחלה לאבד את ההכרה לאט- לאט.

הדבר הראשון שחשבה לאחר שפקחה את עיניה, זה שאד יהיה בסכנה בגללה. הדבר השני שמה לב, לאחר שהראייה שלה הצטללה שהיא הייתה בבית שלי. אבל... היא הייתה במרתף חשוך ורגליה היו אזוקים בשרשראות ברזל כבדות.

"תשחררו אותי!" ניסתה להעיר טת תשומת הלב של החוטפים שלה.

היו כמה דקות של שקט מחריד, דקות של צפייה ושל לחץ.

"ילדה, ככה את מתכוונת להשתחרר?" נשמע קול מוכר של גבר מהרמקולים שלא הבחינה עד עכשיו.

"חשבתי שתהי... יותר... לוחמת. שיהיה מעניין איתך" קולו נשמע מאוכזב מאוד.

היא לא ראתה אותו, אבל משהו בהתנהגות שלו ואיך שהוא דיבר גרם לה להבין שהוא באמת בוחן אותה. הבחור הזה היה באמת סקרן לגביה... אבל היא לא הצליחה להבין למה. היא בחנה את החדר, ראתה את צרור המפתחות שתלוי בקופסא על הקיר. היא גילתה שהשרשראות לא נותנות לה כמובן להגיע לשם... ולכן, החליטה להעיף על הקופסא חפצים שהיו בחדר. אחרי כמה נסיונות, נשברה הקופסא ובעזרת הכיסא שהיה לידה, היא משכה את הצרור אליה ותוך זמן קצר שחררה את עצמה.

"אממ... אולי טעיתי בכל זאת לגביך? נו, טוב... תשמרי על הריכוז, זה לא נגמר ילדה"

היא בחנה את החדר טוב - טוב והסכימה בליבה שזה פשוט קל מידי.

היא שמעה את הזמזום בזמן ושכבה על הרצפה כשהליזריים הופיעו. היא גיחכה לעצמה בשקט, בליזריים היא הייתה מאומנת היטב. היא הגיעה למשקוף תוך מספר דקות ופתחה את הדלת. הנהג של המונית עמד שם, ומחא כפיים.

"נחמד מאוד ילדה, 30 דקות מאז שבאמת התחלת ברוח." וגאווה נשמעה בקולו.

"שנינו יודעים שאתה רוצה משהו, אחרת לא היית משקיע מזמנך היקר ככה." אמרתי בקשיחות.