לא מהעולם הזה || out of this world

פרק רביעי - טום

פרק רביעי- טום
·שנת 2007·
"הצילו משטרההה!! " צעקתי מבלי להסס.
" תרגעי מה קרה? " שאל האיש.
" אל תגע בי!!!! " אמרתי מבלי להסתכל על פניו.
"תסתכלי עליי!" צעק האיש.
"תעזוב אותי!" אמרתי ובעטתי לו ב..."אפרוחים..."
"אייי!" צעק. היה לו קול מוכר. הסתובבתי וראיתי את *טום?*
"טום סליחה... אני.. לא ראיתי שזה אתה.. אתה בסדר?" אמרתי נבוכה. עד שיש לי באמת סיכוי, סוף סוף , למצוא מישהו לנשף הסיום אני והכישרון המדהים שלי הרס כל סיכוי.
" אני יודעת שאני לא בסיטואציה לשפוט אבל.. למה אמרת לי לאן את חושבת שאת הולכת?" שאלתי בקול נמוך. אוליי קיוויתי שהוא לא ישמע.
"רק רציתי לשאול מה המספר שלך... ורק שתדעי אם לא יהיו לי ילדים זה בגללך." אמר בציניות.
" טוב אני חייבת לך לפחות טרמפ. אולי זה לא הbmw שלך אבל מאזדה תספיק." אמרתי.
"את לא מהבנות האלה נכון?" שאל.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"שעכשיו יהיו איתי רק בגלל האוטו שיש לי. " אמר.
" אני האחרונה שתעשה את זה. תאמין לי שבדרך מוזרה אני מבינה אותך. אנשים שופטים אותך רק לפי מה שיש לך או במקרה שלי מה שאין לך." אמרתי והתחרטתי על המשפט האחרון.
"אם את צריכה שאני יעזור לך במשהו ..."
פשוט ידעתי. ידעתי שלא הייתי צריכה לומר את זה. הוא לא ניסה לעזור במשהו שחברים יעזרו הוא יעזור מבחינה כלכלית אחריי שהוא פגש אותי 3 שניות! איך הוא מצפה שלא ייתיחסו אליו כמו אל טחון??
"לא." עניתי בכעס.
ושוב 2 הדקות של המבוכה חזרו להן.
"אז אתה צריך טרמפ או לא?" שאלתי כדיי לשבור את הקרח.
"ממך תמיד." אמר וחייך.
הוא בטח מצפה שאני אמס ממנו. הוא בטח מצפה שעכשיו נהיה לנצח. זה לא יקרה. זה גם רחוק מלקרות שתדעו.
נסעתי ונסעתי. רק שכחתי לשאול אותו איפה הוא גר. רק שזה לא היה כל כך משנה עד לאותו רגע..
"ליה?" שאל טום.
"טום, שכחתי שאתה כאן." אמרתי.
"כדאי לך לעצור בצד." אמר טום.
"למה?" שאלתי ומייד המכונית נעצרה.
שיט! אין דלק! השעה רבע לחמש לפנות בוקר. הכביש חשוך ואין איש מלבדנו.
"מה עושים?" שאלתי בעודי מתאפקת לא לפרוץ בבכי. הייתי כל כך מותשת מהעבודה והלימודים, שהספקתי לשכוח שמחר או בעצם היום האודישנים!!
לא יכולתי לעצור את עצמי. התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.
"ליה.. אני מצטער.." אמר טום וחיבק אותי חזק. הוא בא להשתחרר אך תפסתי את זרועו בשביל שלא יעזוב. הייתי צריכה כתף לבכות עליה.
"אין לך על מה להצטער." אמרתי וניגבתי את דמעותיי בשרוולי. "דווקא מזל שאתה כאן. לא הייתי רוצה להיתקע כאן לבד." אמרתי וחייכתי אליו. זה לא כאילו אני אפגוש אותו איי פעם שוב אז למה לא להיות נחמדים?
"אני פשוט מותשת, לא יודעת להסביר. אני עובדת קשה רק בשביל אוכל ואם אין אוכל אין לימודים אבל אם יש לימודים אין זמן לעבוד ו..." לא הצלחתי לסיים ופרצתי שוב בבכי.
"ומה עם אמא שלך?" שאל טום.
"היא לא יודעת שאני עובדת" עניתי.
"למה?" שאל טום בסקרנות.
"זה מסובך.." עניתי .
"כפי שכבר שמת לב, יש לנו זמן." אמר ומייד סיפרתי לו את כל סיפור חיי.
זה מדהים כמה שאתה נפתח לאנשים בכל כך קצת זמן. משהו בי אמר לי לסמוך עליו.
טום התקרב אליי ומיד נשק על שפתיי.
"מה אתה עושה?!" שאלתי בעודי דוחפת אותו.
"חשבתי ש..היה לנו רגע.." אמר והסמיק.
"היה..אבל הרגע הרסת אותו! לא טרחת לשאול אם יש לי חבר אפילו!" צעקתי
"יש לך?" שאל טום.
"לא אבל.." עניתי מבוישת.
"יש פה מכונית שעוברת!!!!! רוצי רוציי!! ישששש לנו טרמפ הבייתה!!!!!!!" צעק טום.
"תעצור! תעצור!"
המכונית מיד נעצרה.
"נתקעתם? שאל הנהג
"אבא!" אמר טום.
"דאגתי לך איפה היית?" אמר אבא שלו.
"היה לי פנצ׳ר בגלגל אז היא נתנה לי טרמפ." ענה טום.
"לכיון ההפוך של הבית?" שאל אביו.
"אמממ..." ענה טום בהיסוס.
"לא משנה העיקר שאתם בסדר.
ואת מיס?" שאל אותי אביו.
"ליה. נעים להכיר."
"אני מבין שאתם צריכים טרמפ?"
"כן" השבנו ועלינו על האוטו המפואר.
"לאן?" שאל אביו.
"רחוב קליבנוב." עניתי.
"סליחה, תחזרי על זה." ביקש אביו
"אממ אני אדריך אותך."
התחלתי להדריך אותו עד שהגענו לבית שלי. ראיתי את פרצופו העגום של אביו כאשר נכנסנו לשכונה אך זה לא הפריע לי, היו לי צרות אחרות לשקוע בהם- האודישנים.
הסתכלתי בשעון בעודי עולה הבייתה במדרגות והשעה שש לפנות בוקר!!! האודישנים היום!!! מה אני עושה?! אני כל כך עייפה.... אולי אני אשן... קצת...💤

אל תשכחו לדרג ולהגיב זה ממש חשוב לי בנותתת!!!💗💗💗