שומרי הנשקים

פרק 1 | דוקטור הו וגניבות, בוקר יום ראשון ממוצע

הכל התחיל כשכייסתי מישהו.

אתם בטח שואלים את עצמכם, למה לך לעשות מעשה נבזי שכזה?
אה רגע, אולי כדאי שאני אציג את עצמי קודם.
אני ג'ק פלאמו, נער בן כמעט 14 בגובה ממוצע, עם עור בהיר, עיניים בצבע חום-בורדו ושיער חום מזדקר. אה כן ואני יתום.
בטח רובכם מתחילים עכשיו לילל, איזה מסכן אתה ג'ק! בלי אמא ואבא!
זהו שאימא ואבא שלי מתו בשריפה כשהייתי בן ארבע, אז לא יצא לי ממש להכיר אותם.
למעשה, אני לא זוכר שום דבר מלפני שהייתי בן חמש.
אבל אני כן יודע, שמאז נשארה לי רק אחותי זואי.
אני וזואי גרנו בבית היתומים הקטן "בית היתומים על שם תומאס ג'פרסון", שיקגו, אילינויס.
או לפחות גרנו שם, עד שלפני שבוע כאישה זקנה כבת 60 בשם מייבל אימצה אותנו.

ולפני שאתם מתחילים לקשקש כל מיני דברים כמו: ג'ק זה נפלא בשבילך! סוף כל סוף יהיה לך בית ומשפחה, וכל הזבל הזה, כדאי שתקשיבו.
אני יודע שזה שבדיוק אומצתי זו הזדמנות מצוינת בשבילי להתחיל חיים חדשים, אבל לא סמכתי על האישה הזאת.
משהו בה היה מוזר, היא ליחששה לעצמה הרבה, היה לה קול צרוד, עיניים צהבהבות נחשיות והכי מוזר, היא אימצה אותנו מ"בית היתומים על שם תומאס ג'פרסון".
מה כזה מוזר בזה שהיא אימצה אותנו מ"בית היתומים תומס ג'פרסון" אתם שואלים?
ובכן, בית היתומים שלנו היה בית היתומים הכי קטן בכל מערב שיקגו.
חוץ ממני וזואי היו שם רק עוד שלושה ילדים שכמעט אף פעם לא דיברתי איתם,
מנהלת שלא נתנה שום קמצוץ של עיניין בילדים, ועובד ניקיון אחד.
המקום כל כך נטוש ולא מוכר, שרוב האנשים אפילו לא יודעים שהשכונה שבה הוא נמצא קיימת.
אף אחד לא אומץ משם אף פעם.
הבפעמים היחידות שמישהו עזב את המקום היו כאשר בוגרים הגיעו לגיל שמונה עשרה.
אני וזואי כבר התבגרנו, ומכיוון שאף אחד לא מאמץ נערים, הסיכוי שמישהו יאמץ אותנו נהיה כמעט אפסי.
ובכל זאת, יום אחד, מגיעה זקנה בודדה, בלי שום משפחה, ומחליטה שהיא רוצה לאמץ שני נערים מבית היתומים הכי נידח בשיקגו.

בכל מקרה, איפה היינו?
זה היה יום ראשון בערך שבוע אחרי שמייבל אימצה אותנו.
אני ישבתי בסלון וראיתי בטלוויזיה את התכנית האהובה עלי: דוקטור הו. (לא, אני לא חנון. התחלתי לאהוב את הסדרה אחרי שבבוקר יום שבת אחד אחותי קשרה אותי לכיסא והראתה לי ברצף את כל העונה הראשונה. זה למה לא מלמדים את אחותך הגדולה קשרים.)
כשהסתיים הפרק יצאתי להסתובב ברחובות בשביל - ניחשתם נכון - לכייס אנשים.
הכיוס זה הרגל רע שהדבקתי לעצמי מבית היתומים.
כמו שאמרתי, זה היה בית יתומים מאוד קטן ומפוקפק, והאנשים שניהלו אותו לא היו השפעה כל כך חיובית על ילד קטן.
לפחות ברני הדינוזאור הסגול הציל אותי מהפיכה לפושע של ממש.

אחרי שמייבל אימצה אותנו ההרגל הזה נשאר לי, ולכן כשזואי הייתה הולכת לעבודה הייתי יוצא לכייס.
קמתי מהספה וכיביתי את הטלוויזיה.
נעלתי את נעלי ושמתי סווטשירט, והתקדמתי לכיוון הדלת.
בדקתי שאין אף אחד בבית, הסתכלתי בכל החדרים, ולא היה אף אחד בבית חוץ ממני ומיונה שישבה על אדן החלון.
זואי הייתה אמורה להיות בעבודה, ומייבל הלכה לקניות, אז השטח היה אמור להיות פנוי.
התקדמתי לכיוון הדלת כדי להמשיך לפשוע אבל נערצתי בידי יד שנגעה בכתפי.