שומרי הנשקים

פרק 9 | בלי הריגות לפני שתיים עשרה בצהריים

היי אנשים, אני חושב שעבר מספיק זמן כדי שאוכל לכתוב פרק.
בנוסף, רציתי לכתוב את הפרק הזה כבר די הרבה זמן.
היה לי מחסום כתיבה (דאמיט מוח, למה תמיד כשאני רוצה לכתוב פרק?) אז כתיבת הפרק הזה התמשכה על המון זמן.
חוץ מזה, זה הפרק הכי ארוך שיצא עד עכשיו (כל הכבוד לי) אז לקח לי יותר זמן (כמובן).
בכל מקרה, אני מקווה שאני אצליח לשחרר כמה שיותר פרקים בזמן הקרוב.
טוב, זה מספיק בילבולי מוח, בואו נתחיל בפרק!
תהנו! (או לפחות אני מקווה שתהנו. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה שישנאו את מה שהוא עושה.)

לא האמנתי למשמע אוזני.
סיפרו לי אתמול שחרב האש הייתה אחד מכלי נשק הכי חזקים בעולם.
אין סיכוי שאני הבעלים של כלי נשק חזק כזה.
בנוסף, ג'ף ומגנס דיברו על איזה בחור בשם דיוויד דאן, שלפי מה שהבנתי היה קרוב שלי, מה שמאוד מוזר בהתחשב שלא הייתה לי בכלל משפחה.
ההורים של אבא שלי, מייקל פלאמו, מתו שניהם בתאונת דרכים כשהוא היה בתיכון. ואמא שלי נולדה למשפחה דתית קתולית שניתקה איתה קשר עד היום, כשהיא התרחקה מהדת.
בנוסף, שניהם היו ילדים יחידים למיטב ידיעתי, אז דיוויד דאן גם לא יכול להיות דוד אבוד.
אז מי היה יכול להיות?
לא היה לי הרבה זמן להתעמק בשאלה הזאת כי מיד לאחר מכן הרגשתי לחיצה בידי.
כמעט פלטתי צעקה אבל נזכרתי שוונדי הייתה זאת שהובילה אותי לפה.
היא הייתה כאן כל הזמן הזה.
מיד לאחר הלחיצה הראשונה הרגשתי עוד שתי לחיצות מהירות וכוח בלתי נראה שמשך אותי לכיוון הדלת.
התקדמתי אחרי וונדי ויצאנו מהחדר משאירים את ג'ף ומגנוס להמשיך בשיחתם.
השתוקקתי להשאר שם ולהקשיב עוד.
להבין מי היה דיוויד דאן ולמה החרב שייכת לי. לשאול מה אני אמור לעשות עם התפקיד הזה או למה כל המפלצות רוצות להרוג אותי, אבל אם היינו נשארים שם עוד רגע הכיסויי שלנו היה נשבר.
רצנו במעלה המסדרון בחזרה לחדר האוכל.
מדריכים עברו לידנו בעוד שאנחנו מנסים לעבור בניהם בלי להתקע בהם.
הסתכלתי למטה וראיתי שכף רגל ימין שלי כבר חשופה לגמרי, אך למזלי הנעל הייתה בצבע דומה לשטיח.
המשכנו לרוץ וראינו את טום ועוד שני ניהיל משוחחים בניהם וחוסמים את המעבר.
שתי הרגליים שלי היו חשופות עד הקרסול ויד ימין שלי עד המפרק.
ג'סיקה ומקס נאספו גם הם בפתח וחסמו לנו את המעבר.
רצנו לכיוון הקהל וניסינו לתמרן בניהם.
פנינו ימינה ושמאלה בניסיון לעבור בין
האנשים, אך הגענו למצב שמקיפים אותנו מכל צד.
ניסיתי לחשוב על מעבר החוצה, למזלנו הם דיברו בניהם ולא שמו לב אל הגפיים המרחפים שלי, אבל ידעתי שזה לא ימשך הרבה זמן.
הסתכלתי ימינה ושמאלה וניסיתי למצוא יציאה ממעגל המדריכים אבל לא ראיתי כלום.
נלחצתי וכמעט וויתרתי אבל ראיתי חריץ מספיק גדול למעבר בין הגבים של מקס ותום.
רצתי לכיוון החור וקפצתי דרכו תוך כדי שהוא נסגר, והתגלגלתי על הרצפה.
המשכתי לרוץ עד שהגעתי למלפני דוכן המדריכים הריק וקראתי קריאת שמחה.
"הצלחנו וונדי!" קראתי בקול, אך לא קיבלתי תשובה.
הסתכלתי על גופי.
הייתי נראה מכף רגל ועד ראש, ולא הרגשתי שום דבר ביד.
אוי לא.
כשעברתי את הקפיצה הזו, עזבתי את היד של וונדי.
היא כבר הייתה לא יציבה, והפתעה כזו בטוח הייתה יכולה-
"וונדי בוקליה." שמעתי קול מאחורי שולחן המדריכים, "מה לעזאזל את עושה בתוך מסדרון המדריכים? הכניסה לחניכים אסורה."
הצצתי אל מאחורי השולחן וראיתי את וונדי יושבת על הרצפה באמצע מעגל המדריכים שבדיוק קפצתי דרכו.
האשמה הכתה בי אחרי שהבנתי מה עשיתי.
כשקפצתי החוצה מהמעגל ניתוק הקשר עירער את שארית הכוחות שנשארו לוונדי והפך אותה לנראת.
בזמן שאני התגלגלתי לי החוצה מהמעגל, וונדי נשארה מאחור חשופה לעיניי המדריכים.
המדריכים המשיכו לנזוף בה ולאחר מכן הובילו אותה לכיוון החדר של מגנס.
וונדי הנהנה להסכמה אבל עדיין היה אפשר לשים לב לבלבול בראשה.
וונדי נעלמה מעבר לטווח הראייה שלי כשמקס מלווה אותה, ושאר המדריכים המשיכו לשוחח בניהם.
ישבתי שם עוד חצי דקה, ולאחר מכן קמתי והלכתי אל אגף המגורים.