שומרי הנשקים

פרק 2 | אני נלחם בקרב עד המוות נגד האמא המאמצת שלי

אין שום דרך קלה להסביר את זה.
ברגע שזואי סיימה את המשפט המראה שלה התחיל להתעוות.
הגוף שלה התנמך והתרחב, השיער הערמוני הפזור והגלי שלה הפך לשיער אפור יבש ומתולתל אסוף בכדור של שיער על אחורי ראשה.
הפנים של זואי התמלאו בקמטים, והפכו ליבשים וזקנים, וחולצת הגופייה והג'ינס שלה הפכו להיות שמלה צהובה עם דגמי פרחים ורודים שהגיעה לה עד לכפות הרגליים.
או במילים אחרות, זואי הפכה למייבל.
הייתי מפוחד ומבולבל, ניסיתי להבין מה קרה, ואיך להגיב, ומה עומד לקרות.
שתיקה ארוכה ומטילת אימה השתררה ביננו, היא חייכה, כאילו היא נהנת מהפחד שלי.
"מ- מייבל?" שאלתי לבסוף בבהלה. "אבל את היית זואי!"
"אתה צודק," היא אמרה בתקיפות מפחידה. "הייתי זואי. עכשיו אני מייבל."
הבזק של רשע נצנץ לה בעיניים.
"מה הולך כאן?" שאלתי "איך עשית את זה?"
"לא הבנת את זה חמודי?" היא אמרה בקול דואג מזויף. "אני משנת צורה. דא."
"א- אבל מי את?" שאלתי בפחד, "למה את התחזת למייבל? למה את התחזת לאחותי?"
"רציתי מידע," היא אמרה, "אז אימצתי אתכם, חשבתי שזה יקנה את אמונכם.
אחותך הנאיבית נתנה לי אמון במיידי, אבל אתה הייתי חייב לא להאמין לכיסוי שלי."
היא טיפה צדקה בנוגע למה שהיא אמרה לזואי.
היא הייתה נערה ממש חכמה, היא קראה המון ספרים ואהבה ללמוד, אבל היא הייתה די נאיבית.
ובכל זאת, זה עיצבן אותי שהיא העליבה את אחותי.
"בהתחלה חשבתי שאחותך תחזיק במידע, מכיוון שהיא הבוגרת יותר." אמרה משנת הצורה. "התכוונתי בדיוק לצאת ולהשיג ממנה את זה, אבל אז בדיוק אמרת לי שאתה רוצה להגיד לזואי משהו, אז הפכתי אליה כדי שתגיד לי איפה החרב."
היא חייכה, כאילו כל זה זה רק משחק בשבילה.
"איזה חרב?" שאלתי, "את מוכנה לפחות להסביר לי?"
"תפסיק לשחק את עצמך טיפש." היא אמרה. "או שאתה באמת כזה?"
היא ממש עיצבנה אותי. אבל לא בגלל שהיא העליבה אותי, אלא בגלל שהיא צדקה.
היא עבדה עלי, ואני ברוב טיפשותי גרמתי לה לחשוב שאני מחזיק באיזה מידע ממש חשוב, ועכשיו היא עומדת להרוג אותי אם אני לא אגלה לה משהו שאני לא יודע.
רציתי להרביץ לה, אבל החלטתי שלא ממש כדאי להיכנס לקרב נגד יצור משנה צורה.
במקום זה ניסית להאט את השיחה, לגרום לה לחשוב שאני איטי הבנה, אולי זה יקצה לי קצת זמן.
מי- . . . מה את לעזאזל?" שאלתי בפחד.
"אני יכולה להיות כל מה שתרצה" היא אמרה ונראתה מלחיצה מתמיד. "מייבל, זואי, הילד שכייסת, האישה עם תיק הצד, אפילו החתול השחור שראית מסתובב ברחובות." היא אמרה תוך כדי שהיא מחלפיה צורות, לבסוף היא חזרה להיות מייבל.
"ניסית להשיג ממך את המידע אבל אתה פשוט לא מוכן לספר." היא אמרה. "אני יודעת שאתה יודע איפה החרב הזאת וכנראה שכדי לגלות אני אצטרך לנקוט באמצעים קשים."
"לנקות באמצעים קשים?"
היא שינתה צורה חזרה לזואי והתחילה לדבר. "זאת אומרת שאני אלכוד אותך ואענה אותך עד שתגלה לי על המיקום של החרב." היא אמרה בנימה רגועה. "או שבעצם אני אביא אותך ללורד. הוא יעשה את זה הרבה יותר טוב ממני."
מה לעזאזל? הזקנה משנת הצורה הזאת משוגעת על כל הראש.
הדרכים היחידותשלי לצאת מזה הן להגיד לה איפה החרב, להלחם או לברוח.
הבעיה הייתה שלא הייתי יכול להגיד לה איפה החרב הזאת, כי לא ידעתי איפה היא, או על מה לעזאזל היא מדברת.
והיא גם לא מאמינה כשאני אומר לה שאני לא מבין על מה היא מדברת, אז גם זאת לא אפשרות.
אבל אם אני אנסה לברוח, ונגיד שאני גם אצליח, אז אני לא אוכל לסמוך על אף אחד יותר בחיים שלי, כל אחד יוכל להיות מייבל משנת הצורה שמנסה לסחוט ממני מידע.
אז.... נתתי לה אגרוף בפרצוף.
כל הכבוד ג'ק חשבתי לעצמי למרות הכל כן נכנסת לקרב עם יצור משנה צורה.

"אז ככה אתה רוצה לעשות את זה? אין בעיה." היא אמרה ומיד שינתה צורה לאריה ענקי.
קפצתי הצידה, ואיך שהוא הצלחתי לתחמק ממנה.
רצתי החוצה מהסמטא והסתכלתי לאחור לראות מה קורה איתה, וראיתי שהיא רצה לכיווני בדמות האריה שלה.
היא קפצה עלי, אבל במקום למעוך אותי היא שינתה צורה לג'וק ונחתה עלי.
תוך שניות היא הרוצצה לי על הגוף בצורת המקק שלה, ולבסוף היא הפכה לחתול והחלה לשרוט אותי בפרצוף.
העפתי אותה ממני והיא נפלה על הרגליים (כמובן), והתחילה לרוץ לכיווני.
כשהיא הייתה צמודה אלי היא הפכה למאגרף
והרימה את האגרוף השרירי שלה לתת לי מכה, אבל היא הייתה איטית מידי, ובדיוק כשהיא התכוונה לתת לי את המכה הכנסתי לגוף המאגרף שלה בעיטה בין הרגליים.
היא התקפלה מולי, ואני נתתי לה בירכית לפרצוף.
המכה הפילה אותה על הרצפה.
הסתובבתי והתחלתי לרוץ, לא משנה לי לאיפה, רק רחוק מכאן. אני אלך לזואי ואני אצא איתה אל מחוץ לעיר.
אני אעשה כל דבר, רק להתרחק מכאן.
הסטתי את המבט אל השעון שלי כדי לראות כמה זמן נותר לי עד שהיא תתעורר מההתעלפות, וראיתי נמלה קטנה על השעון שלי.
אוי לא.

מסתבר שמשני צורה מתעוררים מהתעלפות יותר מהר מבני אדם.
לפני שהספקתי להגיב מייבל הנמלה שינתה צורה לנשר, וטפסה אותי בידיים.
עפנו קצת למעלה עד שהיא זרקה אותי על הרצפה בסמטה צמודה.
נחתתי על הרצפה, וצעקתי מכאב.
מייבל הנשר נחתה לפניי ושינתה צורה ל-
אוי נו באמת.
היא שינתה צורה אלי.
היא התחילה ללכת לכיווני.
"אתה לא יכול לנצח אותי." היא אמרה, בחיקוי מושלם של הקול שלי.
"אתה הפלת על עצמך את הגורל הזה.
היית יכול פשוט לספר לי איפה החרב."
היא פתאום עצרה וחשבה לרגע.
"רגע אחד." היא אמרה, "אולי אתה לא משקר לי, אולי אתה באמת לא יודע. אבל אחותך בטח יודעת, היא חייבת לדעת. אחרי הכל, גם היא הבת של אבא שלך."
היא חייכה אלי חיוך מרושע.
"חלאה אנושית וחסרת משמעות שכמוך.
אתה ראית יותר מידי." היא אמרה בכעס.
אין בעיה, אני אהרוג אותך, ואני אחליף אותך. כשמייבל תיעלם, אתה ואחותך, או ליתר דיוק, אני ואחותך, נחזור לבית היתומים. אני אספר לאחותך על התקרית שלי עם מייבל והיא תספר לי איפה החרב. לאחר מכן אני אהרוג אותה ואביא את החרב למאסטר."
היא סיפרה לי על דברים שלא הבנתי בכלל, אבל ידעתי שזה לא טוב.
"והחלק הכי טוב בזה, הוא שאני אזכה להרוג אותך בתור אתה!" היא שברה בקבוק ישן בצורה חדה מאוד והתחילה ללכת אלי. הסתכלתי הסתכלתי על הפנים שלה- הפנים שלי פעם אחרונה,
ועצמתי עיינים.

היי אנשים! מקווה שאהבתם את הסיפור!
הפרק הזה היה טיפה ארוך, אבל, הפרק הבא עומד לצאת בקרוב!
מה אתם אומרים על ג'ק? על מה אתם חושבים שמייבל דיברה בכלל על החרב הזאתי?
אני אשמח אם תכתבו לי בתגובות עצות לכתיבה ואת דעתכם על הסיפור.
אני מקווה להוציא את הפרק הבא כשבוע אחרי זה, אולי אפילו פחות.
בכל מקרה, מקווה שנהנתם!