שומרי הנשקים

פרק 7 | מי רוצה לעבור על כמה חוקים?

"את הולכת לצוטט לאב מגנוס?!" שאל טוני, והשתדל לעמוד בקצב המהיר של וונדי שהלכה במסדרון לכיוון אגף המגורים.
"אנחנו הולכים לצוטט לאב מגנוס." וונדי אמרה וחייכה חיוך נבזי, שלא ריצה במיוחד את טוני.
לאחר שסיימנו את ארוחת הערב והתחלנו להתקדם לכיוון חדרי השינה.
הייתי מאוד שמח שהכוחות שלי הצפתחו כל כך מוקדם, אבל באותו בזמן גם הרגשתי אשמה לזואי.
אני הייתי מאוד מרוצה מהתכנית המטורפת של וונדי, אך זואי נראתה מודאגת.
"אני לא עומד לתת לזה לקרות!" אמר טוני, מאוד מודאג. "אין סיכוי שאני עומד להיות חלק מזה."
"תירגע חסר מוח." אמרה וונדי, "אתה לא חייב להשתתף. חוץ מזה, השיחה שלהם רק מחר בערב. יהיה לנו מספיק זמן להתארגן עד אז."
טוני פלט אנחת כעס, ווונדי המשיכה.
"הכוחות שלי עדיין לא מאוד מפותחים, אז אני אהיה מסוגלת לקחת איתי רק אדם אחד." אמרה וונדי.
"לא אני." אמר טוני. "אני לא רוצה לקחת שום חלק במזימה המטורפת הזאת."
"זואי, מה איתך?" שאלה וונדי.
"אני מניחה שלא." אמרה זואי, "אני מפחדת שיתפסו אותנו. לטוני יש נקודה את יודעת."
"רואה?" אמר טוני לוונדי. "אני צודק! אנחנו לא עומדים לעשות את זה!"
"ג'ק?" שאלה אותי וונדי, והתעלמה מדבריו של טוני.
"אני לא רואה סיבה שלא." אמרתי.
"מצויין" היא חייכה, "אני איידע אותך מחר."
אני וטוני הלכנו לאגף הבנים ותפסתי מיטה פנויה בצד החדר.
החדר עגול וגדול. היו בו כ20 מיטות, וליד כל אחת מהם הייתה שידה קטנה ווילון.
הקירות היו מכוסים שטיחי קיר העל התקרה הייתה דוגמאת כוכבים.
"המיטות נפתחות," הסביר טוני, שישב במיטה לידי. "מתחת למזרן יש לך חלל איחסון לאחסן את הבגדים שלך."
"תודה" אמרתי, וזרקתי את התיק שלי מתחת למזרן.
נשכבתי על המיטה שלי ונשמתי נשימה עמוקה.
"לילה טוב." אמר לי.
"לילה טוב" עניתי והסתכלתי בדוגמאת הכוכבים על התקרה.

התעוררתי בבוקר למחרת טיפה מאוחר,
כל שאר הבנים כבר לא היו בחדר.
קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון המקלחת, כי נזכרתי ששככתי להתקלח אתמול בלילה.
יצאתי מהמקלחת אחרי כמה דקות והסתכלתי על החדר.
דוגמת הכוכבים נעלמה מהתקרה והתחלפה בדוגמת שמי יום.
כל המיטות בחדר חוץ משלי היו מקופלות ומסודרות בצורה דייקנית ביותר.
ניסיתי בלי הצלחה לסדר את המיטה באותה הדרך, ושמעתי קול מפתח החדר.
"בוקר טוב היפהפייה הנרדמת." היא אמרה.
"אוי תסתמי את הפה וונדי." אמרתי והמשכתי בכישלונותיי.
וונדי צחקקה ואז באה ליד המיטה שלי.
"קודם תקפל את הקצה ורק אז תכניס." היא אמרה.
ניסיתי לעשות כמו שהיא אמרה והיא צחקה.
"לא ככה!" היא אמרה וגילגלה עיניים, "תן לי."
היא סידרה את המיטה והסבירה לי תוך כדי.
"התנועה צריכה להיות מלמטה למעלה, ברגע שהשמיכה פרושה ישר אפשר להכניס אותה לצדדים."
"אוקיי המורה." אמרתי והיא נתנה לי אגרוף בכתף.
היא סיימה לסדר, "בדיוק התחלנו את ארוחת הבוקר."
"בלעדי?" זייפתי קול נפגע, "איך הם מעזים?!"
צחקנו והלכנו לחדר האוכל המלא.
אור השמש חדר מחלונות על התקרה.
המקום נראה שונה באווירת היום, היה יותר רגוע.
השולחנות היו עמוסים ואני וונדי התיישבנו במקומות שלנו מאתמול ליד טוני וזואי.
"סוף כל סוף!" אמר טוני.
"אפשר לחשוב." אמרתי, "בכמה זמן איחרתי?"
"העירו אותנו בערך לפני שעה" אמרה זואי.
"אבל כמו שאני מכירה אותך, לא כל כך קל להעיר אותך."
"כן, מקס ראה שלא הצלחנו להעיר אותך והוא אמר לנו לתת לך לישון." אמר טוני.
"עמדנו להתחיל את ארוחת הבוקר, אז הלכתי לנסות להעיר אותך." אמרה וונדי.
"מאוד נחמד מצדך." עניתי. "מי זה מקס?"
בדיוק כשהמילים יצאו מפי קם אחד מהמדריכים הראשיים.
"בוקר טוב חברים!" הוא אמר.
הוא היה גבוה וחטוב. עם שיער חום ועיניים חומות, והוא היה כבן 40.
"זה מקס." ענתה לי וונדי.
"סוף השבוע נגמר," המשיך מקס, "ואנחנו חוזרים לאימונים. היום שיעור המפלצות ייתקים בחדר 5, כי משפצים את חדר 2.
בנוסף, עקב משחק ההישרדות מחר הנפחייה ומטווח החץ וקשת יהיו פתוחים כל השבוע, ואני והמדריכים נהיה שם כדי לעזור לכם להתאמן."
רוב הילדים באולם, כולל טוני ווונדי הריעו.
"אלו כל ההודעות להיום" אמר מקס.
"ארוחת הבוקר תסתיים בעוד רבע שעה. יום טוב!"
מקס התיישב חזרה במקומו, וכולנו המשכנו לאכול.
"רבע שעה?" שאלתי, "אבל בקושי הספקתי לאכול!"
"פעם הבאה תתעורר יותר מוקדם." אמר טוני.
"מה זה משחק הישרדות?" שאלתי בזמן שהעמסתי ערימה של פנקייקים לצלחת שלי.
"משחק הישרדות זה אחד מכמה ממשחקי הקרב שאנחנו משחקים פה." ענתה וונדי, "והאהוב עלי."
"יש כעשר קבוצות ובכל קבוצה יש שישה לוחמים." אמר טוני, "לכל קבוצה יש דגל שעליו הם צריכים להגן. המטרה של כל קבוצה היא לגנוב את הדגלים של הקבוצות האחרות ולשרוף אותם. חוץ מזה אין כמעט חוקים."
"כן. המשחק מלא בהתגנבויות וברמאויות, והכל קורה עם כלי נשק. אפילו מותר לכם להרוג את חברי הקבוצות האחרות!"
"להרוג?" התפלאה זואי, "חשבתי שכל הרעיון של הבסיס היה להגן עלינו!"
"אל תדאגי זה לא מוות אמיתי." ענה טוני, "לפני שאנחנו יוצאים האב מגנוס ושאר המדריכים מטילים עלינו לחש שמשגר אותנו חזרה למרפאה כשאנחנו עומדים 'לההרג'."
"בנוסף, הוא נותן לנו הסוואה כך שהאנשים הרגילים לא יראו שאנחנו מחזיקים נשקים."
"אנשים רגילים?" שאלתי בבלבול.
"כן." אמרה וונדי וחייכה חיוך מתלהב. "הכל קורה בחוץ."
"מה?!" שאלנו אני וזואי בפה אחד.
"לא יגלו אותנו?"
"חשבתי שמפלצות מרגישות בעלי כוחות!"
"זה בסדר," אמר טוני, "גם אני לא אהבתי את הרעיון הזה בהתחלה, אבל מציידים אותנו בנשקים."
"אל תדאגו," וונדי המשיכה, "קסם ההסוואה כל כך חזק שאפילו מפלצות לא יכולות לשים לב אלינו."
"אני מקווה מאוד," אמרתי, "אני לא רוצה לשבור את השיא שלי למפלצות שהייתי צריך להרוג ביום אחד."
"בכל אופן," המשיך טוני, "הקסם המסווה טמון בחגורות מיוחדות שהם נותנים לנו. כל פעם אחרי שאנחנו 'נהרגים', החגורות משגרות אותנו חזרה אל המיקום שהדגל שלנו נמצא בו ברגע זה.
אם אתם 'מתים' אחרי שהדגל שלכם נשרף, החגורות משגרות אותכם למרפאה ששם מטפלים בפצעים שלכם, והקבוצה האחרונה ששורדת מנצחת."
"נשמע כמו משחק מאוד ידידותי." אמרתי וחזרתי לערימת הפאנקייקים שלי.

כולם סיימו את האוכל שלהם בזמן שאני טרפתי את שלי מהר.
אחרי הארוחה מקס סיפר לנו שתוכנית האימונים היא די חופשית, אבל חובה לבוא בשעה 11:15 לשיעור מפלצות, ולארוחות בשעות 9:30, 15:00, ו20:00. בנוסף, הוא אמר לנו שבגלל שאני וזואי מתחילים, כדאי שנגיע לזירת האימונים לגלות את הנשק שהכי מתאים לנו.
האימונים היו מאתגרים ומהנים, המדריכים הסבירו לנו על החדרים השונים במקום ועל תכולתם.
"החדרים יש כאן הרבה חדרים שונים עם תכולה מגוונת." סיפרה לנו ניהיל בשם ג'ניפר, "אתם יכולים למצוא פה מחדרי מנוחה עד אפילו זירות איגרוף."
עברנו ליד אולם האוכל וג'ניפר המשיכה בהסבר.
"החדר הראשי הוא חדר האוכל, והכל בנוי מסביבו. בצד המערבי יש את הדלת הראשית, שדרכה אתם נכנסתם, וכל שאר הבסיס בנוי מחדרים ומסדרונות שסובבים אותו."
פנינו למסדרון שמוביל לחדרי השינה.
"המסדרון הזה מוביל לאזור המגורים, ששם נמצאים גם חדרי המדריכים. בנוסף, פה נמצאים גם חדרי הלימוד."
חזרנו לאולם הגדול וחצינו אותו לצד השני.
נעצרנו מול דלת כפולה גדולה בצד הדרומי של האולם. "הדלתות האלה, מובילות לאגף האימונים. זה אולם גדול עם הרבה חדרים שבהם אתם יכולים להתאמן."
"גניפר?" שאלה זואי, "מה עם הדלתות שמאחורי שולחן המורים?"
"הן מובילות למשרדים של המדריכים," ענתה ג'ניפר," אבל אתם לא צריכים לדאוג להם. בואו נלך לאולם האימונים, כולם מחכים לכם."
ג'ניפר פתחה את דלתות העץ הגדולות ונכנסו לתוך החדר.

אכן אכן, הנה עוד פרק.
אז כן אנשים, אחרי סופה של תקופת המבחנים הארורה אני חזרתי לכתוב ואני על הגל!
ראיונות חדשים צצים לי כל הזמן וחברים שלי התחילו לעזור בכתיבת הספר (תודה לכם אנשים), אז כנראה שאני עומד להתחיל להעלות פרקים באופן שבועי.
בכל מקרה, אני מקווה שאהבתם את הפרק ואת הדמויות החדשות, תרגישו חופשי לכתוב תגובות בשביל לתת עצות, ו/או ללחוץ על הכוכב הקטן כדי להצביע למען הסיפור אם אהבתם.
אני הייתי גיא, נתראה בפרק הבא!