נגיעת המוות (קפוא)

פתח דבר

הכל התחיל כשהייתה בת שבע.
זה היה אחד מאותם ימים סגריריים שהרוח נשבה בהם בחוזקה, סותרת על עלי העצים וגורמת להם להיראות כמו שיער המתנופף ברוח. בעלי החיים הסתתרו בבתים שלהם, חיפשו מחסה מהקור היוקד. שום דבר מכל אלה לא הפריע למראה המושלם של השדה רחב הידיים שהקיף את צריף העץ הישן. השדה היה אינסופי כמעט, ואם הייתם מסתכלים מספיק זמן הוא היה נראה כים פרחים שהחליף את צבעיו מלבן לירוק עם כל נטיית ראש קלה.

זו הייתה שעת ערב מוקדמת, הזמן שבו השקיעה רק החלה. האורות הוורודים שהשמש הפיקה נראו כוורידים דקים בין ענני הסערה האפורים. המראה היה עוצר נשימה, כך חשבה גם סקיי הקטנה שהתגנבה החוצה מדלת הכניסה לבית. היא פסעה כמה צעדים ספורים ואז שמעה את הדלת נפתחת שוב מאחוריה. בפתח עמדה אישה גבוהה עם רעמת שיער בלונדיני בוהק שהרוח העיפה כדגל לימינה. היא הייתה יפהפיה, אבל לא בעלת היופי הקר של נשים מגונדרות וחמורות סבר. חיוכה צחק עמוק מתוך עיני הדבש שלה, גם אם לא התכוונה לכך. לחייה הורודות נראו מלאות חיים, סמוקות וקורנות חן. היא עדיין לבשה את בגדי השינה העדינים וכן את נעלי הבית בצורת הארנבונים שלה כשפסעה לכיוון הילדה הקטנה.

לעולם לא הייתם מנחשים שזו הייתה אמה. שיערה הבהיר היווה היפוך מושלם לזה של סקיי, בעלת השיער הסבוך והשחור כפחם. שום תו פנים לא היה זהה בניהן, כי כאשר הילדה לא חייכה, היא נראתה מאיימת כמעט, למרות שהתמימות הבזיקה מכל תא בגופה. ההבדלים הנוספים היו בצבע עיניהן ועורן של שתי הבנות - האם הייתה שזופה מטבעה, ואילו הבת חיוורת כגופה שהונפשה מחדש, כשרק נמשיה מעניקים חום לפנים ולעיניים הקרות שלה.

"למה יצאת?" שאלה סקיי, עיניה גדלו כאשר שאלה את השאלה, כמו שעושות בכל פעם שהיא מוצפת סקרנות.

"עניין אותי מדוע את יוצאת בשעה ובמזג אוויר כאלה מהבית." קול האם היה עדין לגמרי.

"יפה בחוץ, רציתי לצאת."

האם חייכה, עינייה קרנו. ״אפשר להצטרף אליך?״

"ברצון רב." סקיי ענתה בנימוס משועשע, מעמידה פנים שהיא בת אצולה ממשחק ששיחקה עם אמה בעבר.

האישה הגיעה במהירות למקום שבו סקיי עמדה, מושיטה את ידה. הילדה טלטלה את ראשה לשלילה והכניסה את כפות ידיה אל תוך כיסי הג'קט הסגול שלה, לא מעוניינת לאחוז יד ביד עם אמה. "קר לי," היא מלמלה.

"את רוצה להיכנס? אולי שאביא שמיכה?"

"לא, זה בסדר, אמא."

הן צעדו אחת ליד השניה בדממה נעימה, מביטות סביב למשך זמן מה. פסיעותיהן הקלות לא נשמעו כאשר דרכו על הפרחים הלבנים, מותירות מאחוריהן צמחים מקומטים וכפופים, אשר נראו כמרכינים את ראשם בפני שתי הבנות.