נגיעת המוות (קפוא)

פרק שלישי: על גג המגדל

היי לכולם,

אני מרגישה כאילו ההתנצלויות שלי הופכות לדבר שבשיגרה, ותאמינו לי שזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. התקופה האחרונה הייתה... מסובכת. אני מרגישה כל כך הרבה עומס, שנובע בגלל לוח זמנים שמסודר באופן הגרוע ביותר, שנובע בגלל הדחיינות הלא טבעית שלי, שנובעת בגלל חוסר המוטיבציה שלי לעשות... כל דבר בעצם. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שההרגלים שלי ישפיעו על הכתיבה שלי, מה שקרה בכל השנה האחרונה אם לומר את האמת. הבטחתי לעצמי להתשתנות, ואני רוצה לעמוד בזה.  אמרתי את זה פעם, ואני אומר את זה שוב, אבל עם הרבה יותר כוונה. אני לא הולכת לנטוש את הספר, ואני אכריח את עצמי לפתוח את המחשב כל יום ולהתחיל לכתוב, מה שנדמה כמו השלב הקשה ביותר כבר יותר מידי זמן. 

אני מקווה מאוד שתזכו לעדכונים מהספר הזה פעם בשבוע, בכל יום שני (וכן, אני יודעת שזה לא שני היום) כמו שהבטחתי. 

אם יש לכם עצות או ניסיון באיך להתמודד עם מחסומים שכאלה, בבקשה תעדכנו אותי. 

אני לגמרי פתוחה לרעיונות.

לילה נעים לכולם, וקריאה נעימה 3>

------

המחשבות של סקיי נדדו היישר אל הניחוח הצורם של הבושם של המפקד קולון. דמותו הגבוהה והמאיימת הפיצה ריח בלתי נעים של זיעה ותפוזים.

המעלית טיפסה מעלה. לפי הצג האלקטרוני, פניה היו מכוונות כלפי הקומה האחרונה – קומה מספר חמישים ושתיים. הספרות האדומות התחלפו במהירות. צפצופי ורחשי המעלית היו הרעשים היחידים בדממה המעיקה שנמתחה בין שני האנשים ששהו בה, ודקה שלמה חלפה בקיפאון מוחלט מצד שני הכשפים. יציבתו של המפקד קולון הייתה נינוחה למדי, אבל הבעת פניו המטורפת, עם עינו האדומה והעגולה במרכז מצחו, הרסה את התדמית. ממש מאחוריו עמדה לה סקיי. אפשר היה לומר שהיא היוותה היפוך בתגובתה באותם הרגעים. אמנם מסכה אדישה וחסרת דאגות הולבשה על פניה, צבעה אולי מעט חיוור יותר מהרגיל, אבל היא נאבקה לכבוש את רעד ידיה.

לבסוף הדלתות נפתחו, ומשב קל של מיזוג אוויר נפל עליהם. האור בקומה הזאת היה מעומם מעט יותר מזה שבקומה הראשונה. הפעם דלתות המעלית נפתחו אל מסדרון די קצר. חצי תריסר דלתות היו מוצבות בקירותיו בסך הכל. סקיי לא הרבתה לבקר בקומה הזאת, בדרך כלל הקומות החמישית והעשרים-ואחת הן אלה שבהן נכחה בהן – חדרי הישיבות וחדר ההכנה. קירות המסדרון היו מצופות טפט מקולף ואדמדם אשר אֻיַּר בפרחים לבנים בתבנית זהה. על שליש מגובהו של הקיר הוצמד מעקה עץ פשוט, למען היופי. הדלתות הלבנות היו סגורות כולן, אבל רעשי שיחה מעוממים בקעו מתוך לפחות אחד החדרים.

בשתיקה מוחלטת יצא המפקד מהמעלית. נעליו השמיעו נקישות בזמן שדרך על הפרקט הבהיר. סקיי מיהרה לעקוב אחריו, תוהה לאן הוא מוביל אותה.