נגיעת המוות (קפוא)

פרק שני: הגניבה

מרב שמיהרה לחזור עם החדשות המרעישות אל המושבה, סקיי שכחה להשתמש באמצעי ההגנה הרגילים כגון חבישת הברדס וההליכה הדרוכה. למען האמת, הדרך שבה רצה הפגינה הכל פרט להתגנבות. היא עקבה אחרי הטביעות שנשארו בקרקע, ולא עבר זמן רב עד שמצאה את הסוס המכונף החום שלה, אשר חיכה לה בשולי היער.

סקיי טיפסה על גבו במהירות, ואמרה, "קדימה, הרמס, לדרך." אדי קור נפלטו מפיה כששלהבה את הסוס המעופף לצאת לתעופה. "היעד הוא הבית," היא הוסיפה כשנזכרה ששכחה לומר את הפרט החשוב ביותר.

גבו של הסוס נע מעט כששריריו החלו לפעול; שתי כנפיים - שלושה מטרים כל אחת מהן - נפרשו והחלו לנוע מעלה-מטה. הרמס החל לרוץ, צובר מהירות ותאוצה לקראת ההמראה. לאט-לאט תנועות הסוס היו רכות יותר, והיה קל הרבה יותר להיצמד לגבו. אלה נבעו בשל העובדה הפשוטה שהסוס החל לדהור באוויר, מנופף בכנפיים הארוכות שלו תוך כדי שרגליו זעו במקצבים אחידים.

לא משנה כמה פעמים תחזור על החוויה הזאת, יופיו של הנוף תמיד הדהים את סקיי. מנקודת התצפית שלה כרגע, היא ראתה את הלובן המנצנץ של השלג לאורם של הכוכבים והירח. באופק נראו הרים גבוהים, אבל הם נשארו בכיוון צפון, מאחוריה. כרגע פניה היו מכוונות אל השממה היפהפייה, אל המקום שבו "המושבה" שכנה, תעופה של כשלוש שעות על גבו של פגסוס ותגיע לאזור הקפוא הזה.

העצים נשכחו מאחור, והרים גבוהים היו כעת מתחתיה. מהר מאוד הקור הקפיא את סקיי, למרות גלימתה העבה והמחממת. משב הרוח איים להפיל אותה לאחור, ולכן היא רכנה קרוב יותר לצוואר השוקולד של הסוס המכונף. היא נשמה נשימות כבדות, כל נשיפה מוציאה ענן סמיך של אדים.

"תנ- תנמיך מעט," היא רעדה. שיניה נקשו בחוזקה. הסוס רכן לפנים ודאה מטה, מקרב את שניהם אל הקרקע שאמנם לא הייתה חמימה, אבל הקיפאון שבה היה סביל יותר מזה שנמצא גבוה בשמיים.

הדקות חלפו במהירות. לבסוף סימנים קלושים של זריחה נגלו מימינה - פס זרחני, מעט כתמתם וורדרד הציץ מעל לאופק הרחוק כל כך. היא הגיעה לשממה, והקרקע הלבנה והשטוחה הבהירה לה זאת היטב. אור כחלחל זרח מולם. הנה, הם קרובים ל״שממה״.

"תנחת בבקשה," סקיי אמרה לפגסוס שלה, וכדרישתה הוא כיוון את ראשו מטה בשנית, הפעם עד שרגליו פגעו בקרקע. הייתם מצפים שהנחיתה תהיה קשה, אבל הרכות של פגיעת הפרסות על השלג הקל הייתה רכה להפליא.

הם המשיכו לנוע על הקרקע, והסוס סגר את כנפיו. הם היו איטיים הרבה יותר כך, אבל זה לא היה משנה. מרחוק, הבוהק הכחול של כיפת ההגנה אשר הקיפה את העיר נראה בבירור. עם כל דהירה כך המחזה גדל, ולאט-לאט גם החומות התמירות ומצופות הטחב נגלו. המגדל המרכזי עמד איתן לבדו במרכז העיר, וקצהו המחודד נראה בקושי מעל לחומות הגבוהות.