הרבה מעבר

~פרק 1~

סבא שלי נהג להגיד לי שהתחלות זה תמיד משהו טוב, אבל אף פעם לא ראיתי מישהו שלא חושש מהתחלה חדשה.
אני מסתכלת על התמונה שאני אוחזת בידי, בתמונה סבא שלי מחזיק אותי ומנשק את הלחי שלי. זה אפילו לא הגיוני שאני לא זוכרת אותו, אהבתי ואני אוהבת אותו יותר מכל.
חלפו שלוש שנים מאז שהותיר אותי לבדי בעולם, כן כן לבד.
פרקתי את המזוודה בבית הגדול והחדש שלי.
לעולם לא חשבתי שאעבור לגור לבד ועוד בתל אביב.

שעתיים לפני...

חום חלף בפניי, עצבים ובמיוחד תסכול.
״הכל בגללך!״ צרחה אימי על אבי שלא מבין כלום.
״הרסת לי את החיים!״ אבי צרח בתגובה.
״אמא מספיק!״ צרחתי עלייה בחזרה, עיינה הבהירות של אימי התמלאו בדמעות וכשהסתכלתי אליה במבט עצבני דמעותיה  זלגו על הלחיים שלה.
עצמתי את עיניי ונשמתי.
״בר די״ נועם אחי הגדול הרגיע אותי.
רק עוד שעה אחת בלבד לסבול את זה...
״בר תפסיקי, את הריי לא תסתדרי לבד שם. את מפונקת״ אמרה אימי והסתכלה אל אבי. ״זה הכל בגללך הכל!״ היא חזרה שוב על המשפט הזה. ״לא זה לא בגללו״ אמרתי בלחישה.
כל הנוכחים בסלון הסתכלו עליי. נועם אחי, אבי, אימי ואריק, הבעל של אמא שלי שלטש בי את עיניו הדואגות.
״זה הכל זה פשוט הכל,״ אמרתי והרגשתי את הדמעות בעיניי.
״הריבים הבלתי פוסקים בניכם עדיין רודפים אותי! די אני לא מסוגלת לשמוע את הדרמות שאת עושה. שתיכם-״ אמרתי והצבעתי על הפינה בה הוריי התווכחו ״אתם הותרתם בי צלקת שתוביל אותי לכל מקום״ הוספתי לאחר מכן.
לא נשארה עין אחת יבשה בבית הזה.
״במקום ללמד אותי את כל הכלים לחיים בחרתם להשתיק אותי עם כסף״ אמרתי וזיכרונות כואבים מהילדות הציפו אותי.
אימי השפילה את מבטה ואבי סרק את פרצופי בדאגה.
״עכשיו אני עפה מהבית הזה כמו שהיה בתכנון. אין טעם להוסיף מילה״ אמרתי והתקדמתי לכיון החדר שלי, הוצאתי את המזוודה והתיק שלי וחלפתי על פניהם. נשקתי ללחי של אריק והוא החזיר לי בליטוף. הבן אדם שלא קשור אליי גנטית נמצא קרוב אליי יותר מהוריי. נתתי מבט לאחי וראיתי את הכאב בעיניים שלו. אני מבינה אותו, הוא לא יכול לבחור צד.
דממה אפלה חודרת וקודרת התרחשה כשיצאתי מהדלת בטריקה.
אימי ואבי יצאו אחרי והסתכלו עליי מעמיסה את המזוודה והתיק. נסעתי במהירות ושמעתי את צרחת הבכי של אימי דרך חלון הזכוכית האטום. עברתי את זה.

סיימתי לפרוק את המזוודה האחרונה שלי, הספקתי להעביר ולרהט את הדירה הזאת בשבוע האחרון. ואו כמה כיף זה לגור לבד חשבתי לעצמי וקפצתי על הספה בחופשיות.
אימי טוענת שבחורה בת 22 זאת אומרת אני, לא צריכות לגור לבד. אחרים יטענו אחרת אבל מי באמת ינסה להבין את הראש של אימי?
הצצתי בשעון והשעה תשע וחצי.
אני בפאקינג תל אביב ועוד לא יצאתי. אין לי פה חברים ואין לי פה משפחה מלבד בן דודי שמייחצן לכמה מסיבות.
אירועי אמש עלו לזכרוני, חבריי אירגנו לי מסיבת פרידה.
בהתחלה כולם היו מופתעים ואפילו לא האמינו שאני באמת עוזבת עד אתמול שנפרדתי מהם.
צילצול הפלאפון שלי העיר אותי מהזיכרון הטרי והמתוק שלי.
שמו של סאן, הבן דוד שלי הופיע על מסך האייפון השחור שלי.
״הלו״
״אני שמעתי שאת בודדה״ קולו המוכר של הבן דוד האהוב שלי נשמע מעבר לקו. ״ואו כלכך בודדה״ אמרתי ולגמתי מהכוס מים. ״אז מה ברוש מה כבר הספקת?״ הוא שאל בהתעניינות.
״פרקתי את כל המזוודה וזהו האמת״.
״אני פה בבר של חבר שלי ממש מעבר לבניין שאת גרה בו, רוצה לקפוץ?״
היום הזה היה גם ככה עמוס, למה להעמיס עליו יותר?
״טוב אני אבוא״ המילים יצאו מהפה שלי מבלי ששמתי לב בכלל. ״מעולה אני מסמס לך את הכתובת״ הוא אמר וניתקנו.
מרחתי על שפתיי אודם בורדו שהתאים לבגדים השחורים שאני לובשת, חולצה צמודה עם פתח בחזה בצבע שחור, וגינס צמוד וארוך עם קרעים בברך שגם הוא היה שחור.
נעלתי במהירות את העקבים השחורים שלי,לקחתי את הארנק ויצאתי.