הרבה מעבר

~פרק 46~

לא הייתי מודעת למצבו הכספי של אדם. ידעתי שאבא שלו מייבא מכוניות יוקרה מחו״ל אבל לא ידעתי שאפשר פאקינג כלכך להתפרנס מהעבודה הזאת. אני יושבת כרגע בפאקינג מטוס פרטי הקטן של אביו ובוחנת בלי סוף את העיצוב היוקרתי של המטוס. שלא תטעו, אני לא כזאת שמתלהבת מכסף.
גדלתי בבית שלא חסר בו דבר, במילים צנועות.
יכלתי להרשות לעצמי רכב שעולה מעל מתאיים אלף בזמן שאחרים לא מצליחים לשלם על שיעורי נהיגה.
״בייבי?״ אדם שואל ומתיישב במושב מולי. חוגר את החגורה ומניח את ידיו על היד שלי. ״את בטוחה שאת לא רוצה להודיע לאף אחד שאת טסה?״ הוא שואל ואני מסתכלת אל הטבעת חברות שלי ושל אנה, ״בטוחה במאה אחוז.״
הוא מחייך אליי וממיס אותי שוב. מה שחדש לי ביחסים עם אדם זה שכל חיוך שלו ממיס אותי מחדש, לא משנה כמה פעמים הוא חייך באותו יום הלב שלי יקרוס ברגע שיבחין בשיניים הלבנות שלו ובגומה שהזקן מסתיר.
״אני אוהב אותך״ הוא אומר ומלטף את הטבעת שמנצנצת ביד שלי. ״אם אתה אוהב אותי תגיד לי למען השם לאן אנחנו הולכים״ אני מתעקשת לגלות. ״אני מת על זה שאת סקרנית!״ הוא פולט צחוק מתגלגל. ״אדם!״ אני צובטת את ידו והוא ממשיך להתגרות בי עם הצחוק שלו. ״מה הבעיה שלך לתת לי להפתיע אותך?
״אתה מעצבן!״ אני מגלגלת אליו עיניים ולפתע מרגישה את המטוס ממריא. הוא צוחק כשהוא מבחין בפניי הנבהלות.
״תיזהר ממני!״ אני אומרת וזורקת עליו את הכרית שמונחת לידי. ״אני אוהב אותך״ הוא אומר וממשיך לצחוק, אני מוציאה לו לשון ומרגישה בדיוק כמו בגיל ארבע.

אני מרגישה את רגליי נופלות ואת הלב שלי קופץ צניחה חופשית. אני פוקחת את עיניי בלית ברירה ומסתכלת על אדם צוחק עליי. אני מתחילה לקלוט איפה אני נמצאת ואני מותחת את ידיי בעייפות. מרגיש לי כאילו ישנתי עשר דקות.
״תפסיק לצחוק עליי!״ אני צועקת עליו והוא עושה פרצוף עצוב שגורם לי לרצות להרוג ולרצות אותו בו זמנית.
״בואי״ הוא אומר כשהמטוס נעצר. הוא מוריד את החגורת בטיחות ואני עושה אחריו.
הוא מחזיק ביד שלי ואני מחזיקה בידו. אני יורדת בזהירות מהמדרגות של המטוס ומבחינה באוויר החם שגולש על פניי.
אני מסתכלת על פניו המשועשעות, ״איפה אנחנו?״
״מיאמי״ הוא אומר אחרי כמה שניות ונושך את שפתיו כדי לא לפלוט עוד צחוק שיעצבן אותי. ״מה?״ אני מנסה להבין אם הוא צוחק עליי או שלא יודעת מה. ״אין מצב שישנתי כלכך הרבה זמן אדם״ אני מסתכלת בפליאה אל הנוף היפה שמוצב לפני.
הוא אוחז ביד שלי וכולו קורן מאושר, ״בואי.״

מים בצבע תכלת. ביקתה מעץ בהיר שבתוכה העיצוב כפרי ויפהייפה. אדם שם את המזודוות שלנו ליד האי שנמצא באמצע הביקתה ומתקרב אליי באיטיות. ״מה?״ הוא שואל כשרואה את פניי עדיין המומות, ״אני פשוט עדיין צריכה לעכל את זה שאני במיאמי״ אומרת לו ומסתכלת דרך החלון שמראה לי את כל הנוף של החוף. ״ידעתי שתמותי על הרעיון״ הוא אומר בחיוך.
״אני מתה עלייך״ אני מסתכלת עליו והוא מושך את מותניי אליו. ״איך את מרגישה?״ הוא שואל ומלטף את הלחי שלי.
״האמת שאני לא יודעת מה אני מרגישה.״
״מזאת אומרת?״ הוא מכווץ את גבותיו.
״אתמול קיבלתי כאפה רצינית, זה משהו שיהיה לי קשה לשכוח אם בכלל״ אני מסבירה לו ורואה את הכאב בעיניו.
״זה הכל באשמתי..״ הכאב במילים מורגש.
״במקום כל הזמן להגיד שזאת אשמתך אולי תחבק אותי חזק יותר? אדם בחייך זה ממש לא באשמתך!״ אני אומרת ושפתיי רועדות. הוא מחבק אותי חזק וגורם לי לכיווצים בכל מיני מקומות. ״אנחנו נכפה על כל הזמן שהותיר פער עצום בנינו, בסדר?״ הוא שואל ואני מהנהנת. ״יאללה לכי תלבשי בגד ים ניצא קצת לחוף הוא מפליק לי על הישבן ומצחקק.