רסיסים

רסיסים הקדמה:

אמצע ספטמבר, גשם ממלא את הרחובות הריקים. רעם, ואז ברק ממלאים את שמי לונדון.
אני עומדת בסלון, אפי מוצמד לשמשת החלון הקפואה, נשימותיי יוצרות אדים.
אני בוהה באופק. הכל שחור לי, כששוב ברק לבן מפלח את השמיים.

'לכי, ככה לעולם לא תדעי מה היה הסוף!׳

המילים שלו מרעידות אותי שוב ושוב, לא עוזבות אותי במנוחה.

"ליז" מישהו קורא בשמי. אני מסתובבת באיטיות, נוח עומד בפתח הסלון, העיניים שלו חתומות כתמיד. אני לא עונה, מחכה שיאמר משהו ואז יסתובב ויצא ישאיר אותי שוב לבד. עם עצמי.

"הטיסה נדחית בעשר שעות, משמע- מחר באחת עשרה בבוקר ממריאים. תשע בבוקר יוצאים מהבית."

הנהנתי אליו בנימוס, מייחלת שיצא כבר, אבל הוא לא זז.

"ליז"
הוא שוב אומר ואני נאנחת.

"אבא שלך ביקש שאבדוק אם אכלת."

״תגיד לו שאכלתי."

"הוא לא ביקש שתאמרי שאכלת, הוא רוצה שאוודא שאכלת."

"נוח, בבקשה תגיד לו שאכלתי." אני כמעט מתחננת.

הוא מביט בי, שנינו יודעים שהוא לא יכול, ״אני מצטער, ליז. אני שולח לך משהו לאכול, כדאי שתאכיל אותו."

אני מהנהנת, בולעת את רוקי וצופה בו יוצא.
אני חוזרת אל החלון.

׳לכי, ככה לעולם לא תדעי מה היה הסוף!׳

אני תוהה מהו המרחק האווירי בינינו? שלושת אלפים ק״מ? שלושת אלפים וחמש מאות? ואם אני אחזור - מה יקרה? מה יהיה המרחק בינינו אז? חצי קילומטר? וכמה נהיה מרוחקים? כנראה מיליארדי ק״מ...

נקישה קלה על הדלת והיא נפתחת.
גרטה מגלגלת אל החדר עגלת כלים, היא מחייכת ברכות.
״שלום, ליז" היא אומרת, "הבאתי לך את ארוחת הערב, חיממתי אותה."

"תודה, גרטה." אני ממלמלת בשקט והיא מהנהנת ויוצאת.
אני ניגשת אל השולחן, הכל כבר מוכן לכבודי.
אני לוקחת בידי את הכף ושומטת אותה אל תוך המרק.

מה הוא חושב עכשיו?
הוא מתגעגע אליי כמו שאני מתגעגעת אליו? הוא מתגעגע בכלל?

הגשם פסק, אני נוטשת את השולחן וחוזרת אל החלון.

לונדון הרטובה ניבטת אליי ממקום תצפיתי - בבניין הגבוה.
לונדון יפה, אבל אני רוצה להיות שם, איתו.

אני רוצה לצרוח, אבל זה לא יעזור. הם לא יתנו לי.
אני שוב עומדת בנקודת התחלה, בסוף נקודת הסיום.
אחרי שהכל התחיל - כבר לא היה לאן לפנות, לברוח.
זו היתה מערבולת, ואני טבעתי בתוכה.
וככה הכל התחיל.