רסיסים

פרק 5

רסיסים פרק 5:
השעון המעורר מצלצל בדיוק ב5:45 ומפריע את שינתי. אני ממצמצת בעייפות, עוד מתקשה להפנים שכבר בוקר, למרות החושך והערפל מבחוץ. קר מאוד הבוקר, ואני מצטנפת אל פיג׳מת הפליז שלי כשאני עושה את דרכי אל חדר האמבטיה.

״בוקר טוב, מיס אליזבת׳.״ הקול המתכתי אומר, לאחר שתנועת דלת האמבטיה מזוהה. ״ארוחת הבוקר תוגש בשעה שבע, מיס אליזבת׳.״

״ליז, ליז!״ אני ממלמלת בשיניים חשוקות. כמה פעמים ביקשתי מדניאלה לוודא שישנו את שמי ל׳ליז׳, זה פשוט לא עובד.
אליזבת׳, אליזבת׳ - עם הקול המתכתי והמבטא המוכר והקר - כמו מזכיר לי בכוח להיכן אני שייכת. להיכן אני שייכת ולא רוצה להיות.
מדי הריצה החורפיים שלי כוללים חליפת ריצה איכותית מבד נושם וחסין לקור, ונעלי ריצה יוקרתיות. אני אוספת את שיערי לקוקו הדוק, ומעיפה מבט במראה לפני שאני יוצאת מהבית. אני חושבת שזו הפעם הראשונה, מאז עלייתי לישראל, שאני רצה. בעבר הלא כל כך רחוק, זו היתה שגרת הבוקר שלי, ומשהו אתמול בערב הכניס בי חשק לשמר אותה, בניגוד לשאר הדברים השייכים ללונדון. אולי היה זה הקינוח המיוחד שהוכן עבור הגעתה של אמי, ש -כמה מפתיע- לא הגיעה. בכל מקרה, הוא היה טעים בצורה יוצאת דופן, והביא אותי למצב שאכלתי את המנה שלי, של אמי ועוד אחת נוספת לאורח שאולי היה מצטרף, רק ליתר ביטחון.
אני מנופפת ליורי, שכבר יושב דרוך בביתן ליד השער, ויוצאת החוצה. הרחוב מקבל אותי בזרועות פתוחות, וקר... כל כך קר, שנדרשות לי כמה דקות ריצה כדי להתגבר על נקישות השיניים שלי.
המוסיקה מביאה את המחשבות, והמחשבות נושאות אותי רחוק, ואחרי שעה, שנדמית ככמה דקות, אני כבר מתקרבת אל הבית.
אני עוצרת בצד המדרכה, מתכופפת ונשענת בידיי על ברכיי, ומסדירה את נשימותיי כשפתאום יד מונחת על כתפי.
אני קופצת בבהלה, שולפת את שתי האוזניות בפעולה אחת כשאני נכנסת מידית לאקט של הגנה.
״הו, יונתן.״ אני נאנחת בהקלה. נראה שיש לו ״קטע״ כזה - להבהיל אותי, כל הזמן.

״ליז,״ הוא מחייך ונראה חתיך מאי פעם עם השיער הסתור, הזיעה המטפטפת במורד חזהו והגופיה האפורה הרטובה שחושפת זוג זרועות שריריות ו...מה? קעקוע קטן? שניים, שלושה! שלושה קעקועים על זרוע ימין בלבד. זה בכלל מותר בבית הספר? ״אני רץ כאן כל בוקר, איך זה יתכן שלא הבחנתי בך עד עכשיו?״ קולו מעיר אותי מהרהוריי.

״אה, זו הפעם הראשונה שאני רצה.״ אני מתוודה.

״אני מוכרח להודות, היית דיי טובה בשביל פעם ראשונה, טובה מאוד אפילו. יצאנו ביחד, וסיימת לפניי את המסלול.״ הוא אומר.

״דבר ראשון,״ אני פותחת בנשימה קלה. ״זו הפעם הראשונה שאני רצה בישראל. אני רצה מגיל שתיים עשרה, ריצה מקצועית; דבר שני, מה זאת אומרת - יצאנו ביחד?״

יונתן מחייך את חיוכו הידוע - הטייה קלה של השפתיים כלפי מעלה לצד אחד בליווי גיחוך עמוק. זה נקרא ׳חצי חיוך׳ בלשון העם, אבל זה תיאור פשוט מידיי לדבר הנפלא הזה שהוא החיו... לא חשוב - בכל מקרה, אני מעפעפת קלות כשהוא שואל בקול המחוספס שלו: ״לא ידעת שאני גר בבית הסמוך?״
אני לא שואלת איך הוא יודע היכן אני גרה מלכתחילה, כי הרי יונתן שביט יודע הכל רגע לפני אלוהים, אבל נראה שאני נכשלת בהסתרת הפתעתי כי הוא שוב מחייך.
״הממ. לא ידעת.״ הוא בוחן אותי מכף רגלי ועד ראשי, וכשאני חושבת על זה, אז לגמרי ׳אוי׳.