רסיסים

פרק 11

רסיסים פרק 11:

כבר מרגע שיצאנו מהבית, נשמעה המוזיקה הרועשת וקולות הצהלות וככל שאנחנו מתקרבות - היא מתגברת.

"אהה!" רונה צווחת בהתרגשות.

האמת היא שכולנו קצת מתרגשות. הן מסבירות לי בהתלהבות שהמסיבות של יונתן הן תמיד ברמות אחרות, כאילו שלא הייתי באחת. כעת יש חמישה בריונים גדולי־גוף שעומדים על המשמר מחוץ לשער, וסלקטור.

אנחנו עומדות בתור הארוך על המדרכה. אני מרגישה מוזר, מפוצלת להפליא, לא החלטית בעליל; אני רוצה להיות בפנים, ואני מתה לברוח.

גל שואלת אם יונתן לא נותן לי פריווילגיה נוספת בנוגע לתור המעצבן הזה. אני מושכת בכתפיי. נראה שלא.

"אוף, אולי תתקשרי אליו?" רונה מציעה ואני מפנה אליה את ראשי לאט לאט, בדרמטיות המירבית שאני יכולה להשיג כרגע.

"דבר ראשון, אין לי את מספר הטלפון שלו; דבר שני, סיכמנו שאני לא מנצלת יותר פריווילגיות דמיוניות!" אני קוראת.

"אוקיי, אוקיי! צודקת." רונה נכנעת.

"לפחות אנחנו כאן," דניאל אומרת ואני שמה לב עכשיו שהיא נוגעת בשיערה ללא הפסקה, בחוסר ביטחון מופגן.

"את נראית מדהים." אני מחייכת אליה.

היא מרימה אליי את פניה בחיוך נבוך. "באמת? את חושבת?"

אני מהנהנת במרץ. היא באמת נראית וואו; שיערה השחור אסוף לזנב־סוס גבוה והדוק, והשמלה הבהירה שלה - לעומת עורה הכהה - נצמדת לגופה ומדגישה את כל קימוריה המעודנים.

אני מניחה שאם יונתן היה מתעניין בחבורה שלנו, זו בטח היתה דניאל.

"אני חושבת שזו דווקא את." אני שומעת את דניאל אומרת, ומרימה אליה את עיניי בשאלה. אוי, אמרתי את זה...

"לא כל כך בקול..." היא מחייכת בבדיחות ואני מצמידה את שפתיי זו לזו, כאילו כדי לשלוט על פי. "אבל תודה בכל מקרה."

כשמגיע תורנו ואנחנו נכנסות פנימה, נשימתי נעתקת. זה לא משהו שאפשר לתאר במילים, או אפילו בתמונה. אנחנו לא יודעות לאן להסתכל; החצר הענקית נראית יותר כמו אולם מטורף, מעוצבת בצורה הכי משוגעת ומהממת שיש. על בימות קטנות שפוזרו כה וכה, מפזזות רקדניות בלבוש מינימלי וכנפיים ענקיות, כמו משו אותן מתצוגה של ויקטוריה'ס סיקרט או מהקרנבל הברזילאי.

שורות-שורות של קוקטיילים ניצבים על בר אין־סופי שמוקף כל הזמן באנשים.

יש קטינים, ויש אלכוהול ולאף אחד זה לא מזיז.

המוזיקה מתגברת, נראה שנפתחה רחבת הריקודים באופן רשמי.

"אהה! הולכים לרקוד, הולכים לרקוד!" רונה צווחת וכולנו פונות לחפש את רחבת הריקודים.