שברים

פרק 4

לקראת תום המסיבה מצאתי את עצמי מחפשת את סתיו בין ההמון.
לא מצאתי אותה.
"סתיו!" קראתי בקול בניסיון לגבור על המוזיקה שהחליטו להפעיל בשלב מסוים.
יד נגעה בי מאחור.
הסתובבתי וראיתי את שי.
יופי זה מה שחסר לי עכשיו.
הנחתי ידיים על המותניים ונעצתי בו מבט תוך כדי שאני מחכה שיגיד לי מה הוא רוצה.
הוא רכן לכיוון האוזן שלי על מנת שאשמע מבעד למוזיקה הרועשת ואמר, "חברה שלך הלכה הביתה עם מישהי בלונדינית."
המישהי הבלונדינית זאת ספיר, אבל למה היא לא אמרה לי?
אני מקמטת את מצחי ומנסה לחשוב האם כעסה עלי או משהו.
אני פותחת את הטלפון ומגלה שהיא שלחה לי הודעות ואמרה שהיא עוזבת.
טוב...
אני מחזירה את הטלפון לכיס האחורי של הג'ינס ומביטה בשי.
טוב, לשם שינוי הוא יודע להתנהג כמו בן אדם. מפתיע. ומרענן יש לציין.
משכתי בכתפי ואמרתי, "תודה,"
הוא חייך, משך בכתפיו ונבלע חזרה בין ההמון.
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, ואני יודעת בוודאות שאם הייתי מחוץ לבית עד שעה כזאת במשך השבוע אז אימא הייתה הורגת אותי!
בכלל, לא מתאים לי לצאת למסיבות, ובטח שלא עד שעות כאלה.
כשיחקתי עם הבנים ושהיתי עימם בקומה העליונה קצת שכחתי את עצמי.
הפסדתי למאור בכדורגל שולחן. הוא הבקיע 19 גולים, ואני הבקעתי 4!
אני בדיחה, אבל כזאת שאוהבים.
אני מתיישבת על הבר ומזמינה קוקטייל אחרון לפני שאני הולכת.
דבר מוזר נוסף בהתנהגותה של סתיו זה שהיא אפילו לא חשבה עלי. היא פשוט השאירה אותי לבד והלכה הביתה.
מה אם הייתי משתכרת? מה אם אין לי איך לחזור הביתה? טוב, תכלס באמת אין לי איך חוץ מאשר לחזור הביתה ברגל.
אני מקווה שכולם בבית ישנים, ואני אוכל להתגנב בשקט.
הברמן מניח מולי את הקוקטייל ביחד עם מפית קטנה שמשורבטות עליה ספרות בכתב לא מוקפד ומרושל.
המספר שלו.
אני נאנחת ומסרבת להביט בו.
איך מכל הבנות היפות פה הוא בוחר להביט דווקא בי?
מתחת לספרות היה רשום 'אגם' בכתב מחובר.
אני תוחבת את המפית לכיס מכנסיי, למרות כל מחשבותיי.
כשאני מציצה לכיוונו של אגם אני רואה חיוך מתוח על פניו.
בטח הוא חילק תמספר שלו לטריליון בנות, והוא שמח שיש עוד אחת שנפלה "בקסם" שלו, ושהוא בטח יעביר לילה גם לצידה.

חצי שעה מאוחר יותר-
"רוני. שלום לך."
פאק.
אז נכנסתי הביתה וחשבתי שכולם ישנים, אבל ממש כמו בסרטים בעודי נכנסת ועוברת על פני הסלון החשוך לפתע נדלק בו האור, ולפניי נגלים לי הוריי.
הם נראים דואגים.
"היי?" אני מצייצת.
אבי נראה כמו מישהו שמנסה לכבוש את כעסו, ולפתע אני מבחינה בקמטוטים ליד העיניים שלו.
הוא תמיד היה חמום מוח, ואני יודעת שירשתי את זה ממנו, והאמת שגם אימא שלי חמומת מוח לא קטנה אז לא פלא שאין לי פתיל בכלל.
"ממתי חוזרים הביתה בשעה כזאת? רונהלי זה לא מתאים לך." אומרת אימא שלי.
אני משלבת ידיים ונאנחת. היא צודקת.
הייתי צריכה להודיע שאחזור בשעה כזאת או לפחות לשלוח הודעה על מנת לא להדאיג אותם.
"אני מתנצלת. לא הייתי אחראית, ואני מבטיחה שזה לא יחזור על עצמו. בפעם הבאה אשלח הודעה, אבל רק שתדעו שאני בספק אם תהיה פעם הבאה כי אני גם ככה לא טיפוס של מסיבות."
תווי פניו של אבי נרגעים, וחיוך נמתח על פניו.
"הדאגת אותנו, אבל אני שמח שאת לפחות לומדת מהטעויות שלך."
זה אומר בלי עונש?
"אבל..."
ידעתי שיבוא 'אבל'! תמיד יש 'אבל'!
למה פתחתי את הפה לעזאזל?!
"יש נהלים בבית, וכפי שאת יודעת זה אומר שאנחנו מכניסים לפועל את נוהל 'שעות עוצר'."
אחלה. ממילא אני לא יוצאת בשעות מאוחרות, אבל עדיף לי לשתוק שלא יקחו לי בסוף משהו שאני אוהבת.
נוהל 'שעת עוצר' אומר שמהשעה שמונה אסור לשהות מחוץ לבית. כן, כן, פאקינג שמונה!
אני מושכת בכתפיי ולא מזכה אותם במבט נוסף. ואז אני עולה לחדרי.
אני עייפה מידי מכדי להגיב.
בחדר שלי אני מניחה את הטלפון במטען, פושטת את הג'ינס, לובשת פיג'מה ונכנסת למיטה.
בעודי במיטה חלק מאירועי המסיבה חוזרים, ופתאום פלאשבק של שי מבזיק בראשי.
הוא בטח התנהג יפה כי היה שיכור, או שיש לו אינטרס.
אני לא מאמינה שבאותו הרגע קניתי את החנפנות שלו.
אני מתהפכת במיטה, דוחקת את המחשבות על השמוק הזה ולשם שינוי מחליטה להירדם.

"זוכרת שדיברנו קצת על זנזיבר..."
הטלפון שלי מצלצל ומודיע שסתיו מתקשרת. אני יודעת שזאת סתיו כי יש לה צלצול משלה. אני מנתקת את הטלפון מהמטען ועונה בלי לחשוב.
"הלו,"
אני ממלמלת בשקט ומתרוממת לישיבה במיטה.
אני מעיפה מבט בשעון הדיגיטלי שמונח על השידה ומגלה שהשעה אחד בצהריים.
"לא דיברת איתי מאתמול. איך את?"
שואלת סתיו.
אני משפשפת את פני בעייפות.
"הכל בסדר אצלי. השאלה היא אם הכל בסדר אצלך. את התנהגת מוזר אתמול, כאילו כעסת או משהו."
אחד הדברים שאני אוהבת בחברות שלנו זה שברוב הפעמים אנחנו פשוט יודעות לדבר. פחות דרמה, יותר טוב.
שתינו שונאות כאבי ראש מיותרים.
"לא, לא כעסתי. ספיר הייתה עצבנית בגלל שהיא ראתה אותך עולה למעלה לבנים."
אני מגלגלת עיניים.
לא מבינה מה יש לספיר. היא מתנהגת איתי בפנים כאילו הכל בסדר, אבל מאחורי הגב מקנאה וכאלה.
אבל אני יודעת שהסיבה העיקרית בגללה היא מקנאה היא מפני שאני ומאור היינו צמודים יחסית אתמול.
מאור והיא אקסים. היא כל הזמן רודפת אחריו כדי שיחזרו להיות יחד, אבל מאור לא רוצה אותה.
"היא עצבנית בגלל מאור. אם יש לה משהו להגיד לי אז שתגיד בפרצוף." אני יורקת את המילים.
"סליחה שעזבתי ככה. היא הייתה כל כך עצבנית שעמדה לרחב איתך אז לקחתי אותה הביתה שתירגע."
סתיו שומרת השלום.
אני מחייכת.
"תודה שעשית את זה. את מכירה אותי ויודעת שרוב הסיכויים שהייתי חוטפת עליה עצבים גם."
סתיו מגחכת.
"רוב הסיכויים? הצחקת אותי! את היית חוטפת עליה עצבים."
עכשיו תורי לצחוק.
"אז טוב שיש אותך על מנת למנוע מצבים כאלה."
אני אומרת בחיוך.
כמה ריבים היא מנעה.
"נו, אז מה עשית אחרי שהלכתי?"
היא שואלת.
אני נשכבת חזרה במיטה.
"סתם, חיפשתי אותך וכשלא מצאתי הלכתי הביתה. דרך אגב, בגלל שלא הודעתי להורים שאני חוזרץ בשעה מאוחרת אני כרגע תחת נוהל 'שעת עוצר."
אני אומרת באנחה, אבל האמת שאמרתי את זה כדי להעביר נושא ולא לספר לה על הברמן ועל שי.
לא שהיה משהו עם שי, אבל עני פשוט מרגישה קצת פתטית אחרי שחשבתי שהוא חמוד. אנחנו בכלל בכאסח.
"לא נכון!"
אני שומעת את ההלם בקולה.
"אבל חשבתי שהם הפסיקו עם הנוהל הזה מאז שהתבגרת."
היא ממשיכה לדבר.
כן, גם אני חשבתי, אבל מסתבר שחשבתי לא נכון.
"טוב. בכל אופן זה לא כזה משנה. הזמן יעבור מהר. באמת שזה בקטנה."
אני אומרת, ותוך כדי סוג של מנסה לשכנע את עצמי.
"טוב, אני שומעת שאת עדיין עייפה, לכי לישון."
סתיו אומרת.
אני מפהקת ושמה לב שדבריה אכן נכונים.
אני נפרדת ממנה לשלום, מניחה את הטלפון על השידה, מתהפכת במיטה ושוקעת חזרה בשינה עמוקה.
***
אז איך הפרק?:);)
תצביעו, תגיבו, תשתפו ותספרו לחברים שלכם;)
אוהבת מכאן ועד הירח!
שבת שלום לכולם❤