שישה חודשים לפני כן-
"אוקיי, אוקיי, אוקיי, שים גיטרות." אני גונחת בעצבים כשאני שומעת את "זהב" של בן אל וסטטיק מתנגן בקולי קולות מהקומה התחתונה.
זה בטח אחי הקטן הראל. הוא משוגע על השיר כמו כל בן אדם שאני מכירה.
אני פוקחת עיניים ומחליטה בעל כורחי לרדת לקומה התחתונה.
בקומה התחתונה, בדיוק כפי שציפיתי, אחי הקטן רוקד, או יותר נכון מניף את הידיים באוויר כמו משוגע, לצלילי השיר הזה. אני מנידה בראשי מצד לצד, והולכת בצעדים איטיים וכבדים לכיוון המטבח, שהוא והסלון באותו החלל, כדי לשתות קפה.
מה חטאתי שביום האחרון של החופש הגדול אני צריכה להתעורר מוקדם, ועוד לצלילי השיר הזה?
אני מדליקה את הקומקום, ומוציאה כוס לקפה.
המוזיקה נפסקת בפתאומיות.
אני מסתובבת לכיוון הסלון על מנת לראות מדוע המוזיקה נפסקה, ומגלה את אמא שלי נועצת באחי הקטן מבט.
תודה לאל שיש מישהו עם שפיות בבית הזה. אני מסתובבת חזרה לקומקום, ומחכה שהמים ירתחו בזמן שאמא שלי נוזפת באחי הקטן.
"רונה," אני שומעת את קולה של אמא שלי קורא לי. מאז ומתמיד כולם אהבו לתת לי כינויים, ולא לקרוא לי בשמי.
אני מסתובבת לאחור ורואה אותה מתקרבת. היא מניחה נשיקה על המצח שלי ומחייכת.
"אני מצטערת על מה שהראל עשה. איך את מרגישה חמודה? מחר זה היום הראשון שלך בכיתה י"ב."
אני גונחת בייאוש.
למה חייבים להזכיר לי כל רגע שהחופש שלי נעלם?
"אני מרגישה בסדר." אני ממלמלת בקול לא ברור שאופייני לי לבוקר.
הקומקום נכבה ואני מוזגת מים חמים לכוס. אני מוסיפה כפית קפה שחור, ושתי כפיות סוכר.
"הנערים של היום... אי אפשר לתקשר איתכם." אומרת אמא שלי.
אני מגלגלת עיניים.
בדרך כלל עם כמה שאני לא טיפוס של בוקר, אני לא מתנהגת ככה. זה פשוט שזה היום האחרון של החופש, וגם אותו הרסו לי.
הראל עוד יחטוף על זה.
"אמא אני לא מתרגשת, אני מתה לסיים את בית הספר כבר." אני אומרת בזמן שאני בוחשת את הקפה.
אני מעיפה מבט בפניה ורואה כיצד היא מחייכת בשעשוע.
"את עוד תתגעגעי לבית הספר."
אני פולטת גיחוך.
"אני בספק." אני אומרת ולוקחת לגימה מהקפה.
"טוב, עוד נראה. תשגיחי על הראל חמודה, אני צריכה לצאת לקנות כמה דברים בסופר. הוא מארח היום את חברים שלו ואני עושה להם ארוחה."
החברים של הראל הם לא בני אדם, הם פרא אדם. זה כמו הראל, אבל ברבים!
אני מהנהנת וממשיכה לשתות מהקפה שלי בזמן שאמא מעבירה ליטוף על כתפי, לוקחת את התיק והמפתחות, ויוצאת מדלת הבית.
אני זורקת את הכפית לכיור ולוקחת את כוס הקפה איתי לחדר.
אני מדליקה את האור, מניחה את כוס הקפה על השידה, מכבה את המזגן ופותחת חלון על מנת לאוורר את החדר.
אני מתיישבת על המיטה ופותחת את הטלפון כדי לראות את ההודעות וההתראות.
סתיו הקופה🙈: רונהלי החלטת מה ללבוש למחר?
רוני: אני לא מאמינה שאת עדיין מתרגשת מהיום הראשון של בית הספר...
אני יוצאת מהווצאפ ומניחה את הטלפון בצד כדי ללגום כמה לגימות נוספות מהקפה שלי.
קפה מרגיע אותי, הוא גורם לי להתנהג כמו האדם השפוי שאני לא.
הטלפון רוטט.
סתיו הקופה🙈:זה היום הראשון האחרון, אז ברור שאני אתרגש!
אני פשוט אוהבת אותה...
רוני:רק בריאות סתיו...
אני זונחת את הטלפון על מנת לעשות את ארגוני הבוקר הרגילים שלי.
אני בדרך כלל לא כזאת שלילית פשוט שסוף החופש ובקרים משפיעים עלי לרעה, אבל זה יעבור לי.
במקלחת אני מתפשטת, וכשאני עומדת מול המראה ורואה את סימני המתיחה על הבטן ובעוד מקומות בגוף שלי, אני מפנה את ראשי ומסרבת להביט בהם.
אם הבוקר שלי היה לא טוב, אז עכשיו הוא נהרס יותר.
לפני שנה הייתי בן אדם אחר לחלוטין, הייתי פלוס שלושים קילו ועם הרבה מסכות. חשבתי שאם אוריד את המשקל העודף אז גם המסכות יפלו, אבל גיליתי שזה לא נכון. חשבתי שאקבל את הגוף המושלם, את "אידיאל היופי" שתמיד חלמתי עליו, אבל טעיתי. לא קיבלתי את הגוף שחלמתי עליו למרות שאני מתמידה בספורט, והמסכות נותרו שם איתנות מתמיד. הדבר הכי גרוע בזה הוא שכלפי עצמי וכלפי הגוף שלי אני מרגישה רע. אני מבקרת את עצמי כנראה יותר ממה שכל אחד אחר יבקר אותי, אבל אם מבקרים אדם אחר לידי על המשקל שלו או המראה אז אני הראשונה שתקום ותילחם על מנת להטמיע באנשים את זה שיופי בא בהמון צורות, צבעים וגדלים, אבל זה קצת צבוע כלפי עצמי, לא?
הרי אני זאת שדוגלת בליברליות, שיוון וקבלת האחר, איני מסוגלת לקבל את עצמי. אירוניה.
כשהמורה שלי להיסטוריה, רווית, ראתה אותי אחרי שהרזתי, היא שאלה אותי אם אני מאוהבת. גיחכתי כי מובן שלא. לא הרשתי לעצמי להביט בכלל בבנים מפני שהרגשתי לא ראויה. אין נחות יותר וגרוע יותר מלהרגיש לא ראוי. מלהרגיש שאתה לא בסדר ולא מספיק רק כי אינך עונה על דרישות החברה המקולקלת שלנו.
היא הטתה את ראשה הצידה, הניחה את ידיה על מותניה וחייכה אלי תוך כדי שהיא אומרת, "יום אחד מישהו יגרום לך להתאהב קודם כל בך, ואז בו."
אז כמובן שחייכתי ופלטתי את השקר שאני כה רגילה לומר: "אני מאוהבת בעצמי."
והיא, היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, ובאותם הרגעים הרגשתי חשופה מתמיד תחת עינייה הבוחנות. כאילו היא ראתה את מה שמתחולל בתוכי, וזה הפחיד אותי.
לבסוף היא טפחה על כתפי בתנועה מנחמת ואמרה לי, "את בן אדם מדהים רונהלי." ועד היום משהו בתוכי מזדעזע כשאני נזכרת בזה, כי הלוואי והייתה אמת בדברים שאמרתי לה לגבי האהבה העצמית שלי.
***
אז כפי ששמתם לב, זה לא סיפור רגיל ואני מביאה פה נקודת מבט ודמות שונה.
אני רוצה להבהיר נקודה מסויימת: עצם זה שהדמות שעיצבתי חשה כך זה כלל לא מעיד על מה שאני חושבת על אנשים אחרים.
כל אחד יפה בדרכו שלו💜
הסיפור נכתב על מנת לשקף לכם נקודת מבט של אנשים שבדרך כלל לא מרבים לדבר על מה שעובר עליהם, ואני רוצה שהמודעות לאהבה עצמית וקבלה עצמית תעלה.
אני מקווה שאהבתם ושתתמידו בסיפור.
אוהבת ושמחה שאנחנו יוצאים למסע משותף❤
YOU ARE READING
שברים
Romanceפיסות, חלקים ושברים הם דברים בלתי נמנעים. הם היו, ויהיו תמיד חלק מהנשמה שלנו. ככל שנגדל גם הכמות שלהם תגדל איתנו. האהבה ידועה לשמצה בכך שהיא מותירה בנו שברים מהסוג הקשה ביותר, וצלקות מהסוג העמוק ביותר, אך האם זהו כל סוג של אהבה? הרי ישנה אהבה עצמית...
