האפלה מכסה אותי עד שאיני מצליחה לראות את כפות ידיי. נראה כי האוויר הפך צמיג כזפת, החודרת לריאותיי ומלפפת את גרוני מבפנים.
כל נשימה הופכת להיות קשה יותר ויותר, עד שריאותיי מסרבות להתרחב כלל.
אני בועטת בדלת בשארית כוחותיי, מנסה לצעוק להם, להסביר שאני סובלת מאכלופוביה, פחד מחשיכה. שהם כלאו כאן את האדם הלא נכון, אך הקול מסרב לעזוב את פי. מאוחר מדי.
העלטה מבחוץ חודרת פנימה, מעמעמת בהדרגה את התודעה שלי. אני עומדת למות.
"תפקחי את העיניים כבר, כלבה!" קול צועק מעליי. מים קרים חודרים לתוך הפה והאף שלי, מישהו מנסה להטביע אותי. אני פוקחת את עיניי ומנסה להזדקף כדי להשתעל, אך ידיי נתקלות במעצור קשה. אני מסובבת את ראשי לצד ומקיאה את המים מתוכי.
צחוק גברי נשמע מעליי. כשאני מרגישה שאני מסוגלת לנשום אני מסובבת את ראשי לעבר הקול. עדיף שלא הייתי עושה את זה, עדיף שלא הייתי מתעוררת. עיניים אפלות מביטות בי חזרה. לא צבען השחור מעביר צמרמורת בגבי, אלא האכזריות המשתקפת בהן, או שזה החצי חיוך שנראה מרוצה ממצבי.
אני מנסה לברוח, אך הגוף מסרב לזוז. מצליחה להרים את ראשי, רק כדי לראות שידיי ורגליי כבולות בשלשלאות, וחגורה מקבעת את גופי למשטח עליו אני שוכבת.
קירות בטון אפורים ומחוספסים הן הדבר היחיד שאני מצליחה לראות. אנחנו נמצאים במרתף או מקלט, או מחסן. שולחן עומד מימיני, כלי מתכת מבריקים מסודרים על מפה לבנה, אך ממקומי איני מצליחה לראות מה הם.
"סיימת להתרשם מהנוף?" הגבר מדבר אליי שוב. מאיפה הקול מוכר לי כל כך?
אני מפנה אליו שוב את מבטי, שיער שחור, זיפים שחורים בני מספר ימים, בגדים שחורים. וחיוך, מלא בשניים עקומות וצהובות, שאינו יורד מפניו.
"מה אתה רוצה ממני?" אני ממלמלת, קולי החלש כמעט ולא נשמע.
הוא צוחק שנית. "זה לא מה שאני רוצה ממך, זה מה שאת רצית ממני."
מה? אני לא מכירה אותו. מדוע שארצה ממנו משהו? הוא משוגע, חטף וכלא אותך. מה את מקשיבה למילותיו?
דפיקות לבי כל כך חזקות שאיני מצליחה לשמוע את מחשבותיי בבהירות.
"את לא זוכרת שדיברת איתי? ביקשת את עזרתי?"
"אתה מדבר עם הבחורה הלא נכונה, מעולם לא דיברתי איתך. תשחרר אותי... בבקשה," אני מתחננת. דמעות מתחילות לגלוש על הרקות שלי, מחלחלות לשיערי כפי שהכרת המצב אליו נקלעתי מחלחלת לתודעתי. אין ממנו דרך חזרה.
"את הבחורה הנכונה, ההתעלפות שלך הרגע רק הוכיחה את זה. אז מה את אומרת? מעדיפה שאני אשאיר אותך בחושך או שנשתעשע קצת?"
"אני מעדיפה שתשחרר אותי," אני מסתכנת. הדמעות לא מפסיקות לזרום, מרטיבות את שערי. אין לי מה להפסיד, או שיש לי יותר מדי מה להפסיד.
"אני אשחרר אותך ברגע שתגשימי את המשאלה שלך." אני נחרדת רק מהמחשבה אילו משאלות הוא רוצה להגשים לי. ידו נשלחת לכיוון פניי ומתחילה ללטף את הלחי שלי. היד גסה כמו נייר זכוכית, ואני מרחיקה את ראשי הצידה. זו הייתה טעות כנראה, שכן אצבעותיו ממשיכות לרדת לכיוון הצוואר שחשפתי, לופתות את הגרון לרגע, לפני שעושות דרכן אל החזה.
"את רק צריכה לומר לי את מילת הקסם. ואני מפסיק הכל ועוזב."
מילת הקסם? מה יכולה להיות המילה שהוא רוצה? חידות אף פעם לא היו מנת חלקי, גם לא תשבצי הגיון. "בבקשה," אני מנסה. הוא לופת את השד שלי בחוזקה, אצבעותיו מטיילות דרך חולצת הטריקו שלי מעל הפטמות. למה לא לבשתי חזייה כשירדתי לזרוק את הזבל היום? או שמה זה היה אתמול?
היד עוברת לצד השני, מזכירה לי שאני חייבת להתמקד ולמצוא את מילת הקסם שהוא מבקש. "תשחרר אותי!" הוא מגחך וגולש עם ידו לכיוון הבטן. אני מתפתלת מתחת לאצבעותיו, מנסה למנוע ממנו להגיע ליעדו, אך השלשלאות והרצועה מקבעות אותי חזק מדי למקום. אולי זה איזה קטע של bdsm, והוא פשוט תפס את הבחורה הלא נכונה. "אדום? שחור? גבול?" אני זורקת לאוויר כל מילה שיכולה לשמש כמילת בטחון, לא מצליחה אפילו להיזכר במילות בטחון שקראתי עליהן ברומנים שלי. פאק, זה יכול להיות כל דבר. "חולצה, יד, תקרה, עיניים, אפור, שחרור!" אני צועקת אסוציאטיבית כל מילה שעולה בראשי. אך הוא ממשיך להתקדם אל בין רגליי, נוגע בי במקום האינטימי שלי דרך המכנס, לוחץ את אצבעותיו פנימה.
"לא!" אני צועקת בכל גרוני. הדמעות שלי מתחזקות, משלבות בתוכן הרכב מלחים חדש הכולל ייאוש ותסכול כאחד. איזו מילה זו יכולה להיות?
***
המשך יבוא.
בינתיים ממתינה לתגובות ולהצבעות שלכם.
YOU ARE READING
הפחד מחושך (סיפור מלא)
General Fictionאווה תמיד פחדה מחושך. אך היא מגלה שהאור מפחיד לא פחות. כלואה לחסדיו של משוגע, היא לומדת להתמודד. האם ישחרר אותה? ממנו? מעצמה? מפחדיה? הפחד מחושך הוא מותחן אפל, בעל גוונים ארוטיים בן חמישה פרקים. פרק יעלה אחת לשבוע בימי שישי/שבת.
