"שוב התעלפת, ועוד השתנת על עצמך. את מקרה יותר קשה משחשבתי. את חייבת להשתדל יותר!" הוא כועס עליי. אני לא מצליחה להבין על מה הוא כועס. "שטפתי אותך. אבל אין לי את כל הזמן שבעולם למשחקים שלך. הגיע הזמן לעלות הילוך. מעכשיו כל פעם שאת מאבדת הכרה, אני מעניש אותך." הוא מתחיל לפרום את כפתורי הג'ינס שלו בעודו מדבר. המילים שלי מתפוגגות מגרוני. הוא עומד לאנוס אותי. אני צריכה לצרוח, אולי מישהו ישמע אותי ברחוב. אולי יש מישהו מחוץ למקום שאנחנו נמצאים בו. הקול שלי בוגד בי, אני פותחת את פי, אך כלום לא יוצא. ברגע שהוא מוריד את מכנסיו ואני רואה את איבר מינו הזקור קולי חוזר אליי.
"לא! תעזוב אותי! הצילו!" אני צורחת ומתפתלת כמה שיכולה, מנסה לשבור את המתכת שעל פרקי ידיי, אך רק פוצעת את עורי. נראה כי הוא לא מתרגש מצעקותיי. מתפקד בשלווה קבועה, כמו פקיד שרואה את הלקוח המאה לאותו היום, ורק רוצה לעשות את המוטל עליו ולהגיע הביתה. "תצעקי כמה שאת רוצה, אולי ככה לא יישאר לך קול לצעוק על החושך." הוא ממלמל ועולה על המשטח אליו אני כבולה.
אני צועקת במלוא גרוני, גם כשמבינה שאף אחד לא ישמע אותי. אני צועקת כדי להציל את הנשמה שלי שנלקחת כנגד רצונה. אני צועקת בגלל הכאב בין רגלי כשהוא חודר לתוכי בלי הכנה. אני צועקת כדי לא להרגיש, אני צועקת כי נמאס לי לבכות.
הוא יוצא מתוכי, יוצא מהחדר ומכבה את האור. החושך הוא ברכה, אני מתפללת למפלצות שלי שיחנקו אותי ויחשיכו את התודעה שלא מצליחה להפסיק לצרוח למרות שאין קול שיוצא, שיכבו את הגוף שעדיין ממשיך להרגיש אותו בתוכי, שיפסיקו את הכאב העז הזה שממלא כל אחד מתאי.
הן מגיעות כמו תמיד, מפחידות לא פחות, מביאות איתן את המחסור בחמצן, את הרעד בגוף ואת הנתק המיוחל.
הכאב החד על הלחי שוב מחזיר אותי למציאות, אני פוקחת את עיניי בחוסר רצון. הוא שוב עומד מעליי. אני עוצמת את עיניי בחזרה ומסובבת את ראשי. עוד סטירה. הלחי שלי שורפת כאילו הצמידו אליה מחבט רותח.
"מה לא היה ברור? בכל פעם שאת תאבדי הכרה את תענשי! את חושבת שזה כבר לא יכול להיות גרוע יותר? תאמיני לי, רק התחלתי." הוא מצביע לכיוון השולחן, ואני מרימה מעט את ראשי, אך עדיין לא מצליחה לראות מה האביזרים המונחים עליו. הוא פותח את אבזם החגורה שלו ומוציא אותה מתוך לולאות המכנס. אני ממתינה שיתפשט, שיעשה בי שוב את זממו, אך להפתעתי הוא מניף את החגורה באוויר ומנחית אותה על הירך החשופה שלי.
אני צורחת בצרידות. החגורה חורכת את עורי הלבן, והכאב רק מתגבר עם כל דקה שעוברת, שורף אותי ומתפשט לכל הירך.
"מה יקרה בפעם הבאה שתאבדי הכרה?" הוא שואל.
"אני אענש," אני מסננת כנגד לשיניים חשוקות. הוא ממשיך לדבר, אך הכאב עז מדיי, אני לא מצליחה להתמקד במילותיו.
YOU ARE READING
הפחד מחושך (סיפור מלא)
General Fictionאווה תמיד פחדה מחושך. אך היא מגלה שהאור מפחיד לא פחות. כלואה לחסדיו של משוגע, היא לומדת להתמודד. האם ישחרר אותה? ממנו? מעצמה? מפחדיה? הפחד מחושך הוא מותחן אפל, בעל גוונים ארוטיים בן חמישה פרקים. פרק יעלה אחת לשבוע בימי שישי/שבת.
