אני מקיצה באופן טבעי, טעם מתכתי על שפתיי מזכיר לי כיצד נרדמתי או יותר נכון התעלפתי קודם. הוא לא כאן. האור לא נלדק. היכן הוא? נראה שעבר נצח מאז היה כאן בפעם האחרונה. אני מעבירה את לשוני על השפתיים היבשות. האם הוא החליט להשאיר אותי כאן למות מצמא ורעב? אסור לי לחשוב ככה. זה רק יקרב התקף חרדה נוסף. בסוף הוא יראה שהתעלפתי, יחשוב שזה בגלל הפחד מהחשיכה, ויחליט להעניש אותי. אני נזכרת בשולחן שהזזתי מהמקום. תוהה אם לקום ולסדר את הכלים בחזרה. איך הם היו מסודרים בכלל? אני מחליטה לוותר. אני מתחילה לזמזם לעצמי שירים שאני זוכרת בעל פה, אחד אחרי השני, ואז שוב מהתחלה. זו הדרך השפויה היחידה שמצאתי להעביר כאן את הזמן ולהתנתק מהחרדות. רוב הזמן אני ממשיכה לשכב באותו המנח שהייתי כלואה בו, אולי כי אני ממתינה שהוא עוד יחזור בכל רגע ויחפש סיבות להתעלל בי, או שגופי אינו רגיל לחופש התנועה. אני נרדמת שוב. מתעוררת באותו המקום. הדבר היחיד שמשתנה הוא רק תחושת הצמא והרעב. הגרון שלי מרגיש כמו נייר זכוכית, אין בפי אף לא טיפת רוק אחת שאוכל לבלוע. תחושת בחילה קבועה מתיישבת ברום הבטן. בהמשך מצטרפות אליה גם התכווצויות של הקיבה הדורשת שאכניס משהו לפי. חושי ההשרדות מתגברים על הפחד, אפילו ממנו. אני מחליטה לקום ולחפש מה נמצא בחדר. אולי השאיר לי מים או אוכל. אני יורדת על ברכי, ומגששת בידי סביבי, סורקת ריבוע ריבוע כדי לנסות להבין מה נמצא היכן. מלבד השולחן שזיהיתי באמצעות ארבע רגליו, כיסא נוסף, ומספר ארגזי עץ ריקים, מלאי שבבים שחדרו לעורי, אין כאן דבר. אני מגיעה אל הדלת. אותה הדלת שבעטתי בה כשהתעוררתי לראשונה. אני מתיישבת לצידה. שוקלת אם לנסות לפתוח אותה, אך לא מצליחה לאסוף את האומץ. בנשימה עצורה, היד נשלחת אל המקום בו אמורה להיות הידית, ואז נופלת לצד גופי. לבסוף אני מתעייפת מהמלחמה בעצמי וחוזרת למיטה.
שוב מתעוררת. יכול להיות שעבר עוד יום, ובאותה מידה יכול להיות שישנתי רק עשר דקות. היובש בפה מתחיל להיות בלתי נסבל. אני צריכה לשתות. מחליטה לנסות לחפש כיור בשירותים. ממששת כל פינה, כל מילימטר בקיר. אין. רק אסלה, וגליל אחד של נייר טואלט. למה לעזאזל שאצטרך נייר אם הוא לא נותן לי לשתות ולאכול. אני תוהה אם לקרוא לו? האם השובע שווה את אשר יעשה בי? הוא גם ככה יעשה בי את רצונו במוקדם או במאוחר. חוזרת שוב למיטה. נשכבת ומתהפכת מצד לצד. 'תגידי תודה שלפחות את כבר לא קשורה,' קול אומר בתוכי. בא לי לבעוט בקול הזה לתוך האסלה. אני כאן-אין לי על מה להגיד תודה. האסלה! האסלה מלאה במים. אני שוקלת מה עדיף, לנסות לפתוח את הדלת ולהסתכן בו, או לשתות מהאסלה. רק המחשבה מעלה קבס אל גרוני היבש, מיצי המרה שורפים את כל הדרך למעלה. אני לא מסוגלת יותר. אני קמה ממקומי, והולכת אל הדלת. הרגליים כבדות, גם הידיים, אך הלב כבד מכולן. הידית יורדת והדלת נפתחת, מכניסה אחריה שובל של אור חלש. זו ההזדמנות שלי. ההזדמנות החד פעמית שלי לברוח. אני מוציאה את רגלי מהחלל שבו הייתי כלואה לחלל נוסף, בעל חלונות קטנים ששובלי אור עדינים חודרים מתוכם, צובעים פסים עד לדלת נוספת. מציירים את השביל שלי אל החופש, או אל אפלה גרועה יותר ממה שהכרתי. הוא תמיד הוכיח לי שיש גרוע יותר מכל מה שאני יכולה לדמיין. אין כאן את הריח שלו, הוא לא כאן, אין לי דרך חזרה גם ככה. אני ממשיכה קדימה בצעדים מהוססים. הולכת לאורך השביל המואר. לפני שנכלאתי כאן, צלליות כאלו היו מעוררות בי חלחלה, בחיים לא הייתי מעיזה לדרוך עליהם, בטח שלא מרצוני. עכשיו הם נראים כציור היפה ביותר. אני פותחת את הדלת הנוספת, להפתעתי גם היא לא נעולה. שדה ריק ניצב לפניי מואר על ידי אורו של ירח מלא. בקצהו הרחוק אני רואה פנסי אור זהירים, המאירים על כביש ריק. רק קילומטרים בודדים של ריצה עד שהמכוניות יבחינו בי ואהיה מחוץ לטווח שלו. האוויר הצונן עוטף את גופי הערום 'זה לא הזמן לצניעות, לא אחרי מה שעברת,' אני מזכירה לעצמי, לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לרוץ. בפסיעה השנייה רגלי נתקעת בחוט דק, ואני נופלת על העשב הדוקר. פיצוץ אדיר נשמע מאחורי לפני שאני מצליחה לקום. כאב חד בעורף ושדה הראיה משחיר באחד.
YOU ARE READING
הפחד מחושך (סיפור מלא)
General Fictionאווה תמיד פחדה מחושך. אך היא מגלה שהאור מפחיד לא פחות. כלואה לחסדיו של משוגע, היא לומדת להתמודד. האם ישחרר אותה? ממנו? מעצמה? מפחדיה? הפחד מחושך הוא מותחן אפל, בעל גוונים ארוטיים בן חמישה פרקים. פרק יעלה אחת לשבוע בימי שישי/שבת.
