מחפש בתיקו את הסכום הנכון של כסף, צ'אנגקיון מצא לבסוף כמה מטבעות. הנער פסע במהירות לכיוון מכונת המכירה המוכרת והמזמינה ביותר.
הוא הכניס את הכסף אל החריץ הקטן, לחץ על הכפתורים הנכונים ואז חיכה לקפה הקר שלו.
צ'אנגקיון לא יכל שלא לחשוב על האדם הלא ידוע; איך שהוא איפה שהוא בבניין הזה, ובמקרה מכיר את אהבתו למשקה המתוק והקריר.
נשלף ממחשבותיו כשהבין שהקפה הקר היה תקוע ועדיין לא נפל ובורך באחיזתו של צ'אנגקיון.
נאנח, הנער שילב את זרועותיו על חזהו, מסתכל על הקפה. לא היה לו שום מושג מה לעשות- זה עד שמישהו ניגש אליו.
"זה קורה כל הזמן, אבל אם אתה בועט בזה כאן-" הנער בעט ליד הכפתור של המכונה, גורם לקפה הקר ליפול ללא מאמץ "-הכל עובד."
צ'אנגקיון התכופף, לוקח את כוס הפלסטיק, והסתובב אל הזר שעזר לו. "תודה, הלוואי שהיית פה כשאותו דבר קרה בשבוע שעבר, אז לא הייתי צריך לקנות שתי כוסות של קפה קר."
"טוב שאתה אוהב קפה קר, אה?"
"חכה, איך-"
"ג'והון!" אותו נער מכיתת החדו"א של צ'אנגקיון הפריע לשניים "יש לנו שיעור פסנתר עכשיו, זוכר?"
הנער ורוד השיער הציץ בצ'אנגקיון, חיוך ביישני צץ על שפתיו, אבל עד מהרה הוא הסיט את מבטו למקום אחר, נע בעצבנות עם גיליונות הנייר שבאחיזתו. צ'אנגקיון הבחין איך שלחייו הוארו עם גוון בהיר של אדום, הוא גם רשם איך שהנער ניסה שלא להסתכל ישירות לתוך עיניו.
מחשבותיו נקטעו כשג'והון - האדם שעזר לצ'אנגקיון רק לפני שנייה - דיבר.
"נתראה, צ'אנגקיון." הוא גיחך לפני שהסתובב.
נראה היה שצ'אנגקיון פספס את המבט שהנער הקטן יותר נעץ בחברו כשהשניים עזבו את הקפטריה בחיפזון, עוזבים את צ'אנגקיון לבד ומאוד מבולבל.
למרות זאת, הנער בעל השיער החום-אפרפר הלך חזרה לשולחן שלו.
הוא מיקם את הקפה הקר על הספסל, מסובב את המכסה ואז מרים אותו חזרה, לוקח לגימה ארוכה.
הוא בדק את הטלפון שלו בזמן שלקח לגימה קצרה מהמשקה שלו, מעט מאוכזב לראות שלא היו התראות חדשות ממספר לא ידוע, חברותי, מסוים. הוא תהה למה האדם לא ענה עדיין; בדרך כלל הוא היה עונה בתוך שניות, אולי דקות.
צ'אנגקיון החל לחשוב אז על מה שקרה לפני כמה רגעים- איך שג'והון ידע על האהבה שלו לקפה קר ואיך הוא כבר ידע את שמו.
מה אם "לא ידוע" היה למעשה ג'והון?
היד שאחזה בכוס עצרה באמצע הדרך לפיו. המחשבות ניסו להתעכל במוחו, והכל התחיל להיות הגיוני בעיניו. מה אם הנער שיקר לגבי כל עניין "המספר הלא נכון" ורק השתמש בזה כתירוץ כדי להתקרב אליו בלי להפוך את זה לשקוף.
אבל אז צ'אנגקיון גם הבין שג'והון לא היה בכיתת החדו"א שלו, או כל כיתה אחרת לצורך העניין. הוא שחרר אנחה עמוקה וחזר ללגום בשקט את המשקה שלו.
ואולי, מחשבה קטנה, עוקצנית, המשיכה להתמהמה במוחו: אחת שאומרת שאולי נער ורוד שיער אחד יכול להיות האדם המסתורי מאחורי הודעות הטקסט. אבל שוב, הנער אפילו לא יכל לפגוש את מבטו ונראה הרבה יותר מדי מובך ליד צ'אנגקיון. לפתע הוא לא יכל להמשיך ולהתרכז בכל מחשבותיו המבולבלות, ופעם נוספת הוא בדק את הטלפון שלו בתקווה שתהיה הודעה שתסיח אותו.
אבל, לאכזבתו, לא היה שום דבר.
הוא נאנח, נועל את הטלפון שלו ודוחף אותו לתוך כיסו. באותו רגע הקול הרועש, המרגיז, של צלצול הפעמון מילה את אוזניו, גורם לו להתכווץ וללכת באימה לכיתה.
אף על פי כן, הוא הניף את גבו על כתפיו ויצא מהקפטריה, צועד בכבדות לבדו לשיעורו הראשון.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יום הולדת שמח ללידר המקסים שלנו!!! לא היה לו יום הולדת 24 אתמול או משהו? איך זה שהוא כבר חוגג 25? משהו מסריח כאן, וזה לא הגרביים של אח שלי! (הפעם!)
YOU ARE READING
Send ; Changki
Fanfiction"Who is this?" "מי זה?" --------------------------------------- הפאנפיק הוא על קיהיון וצ'אנגקיון (I.M) מ-Monsta X הפאנפיק לא שייך לי, אני רק המתרגםת. כל הקרדיט לכותבת (המוכשרת) הולך לknkverse
