כשנכנס לשיעור חדו"א, משכה המורה את צ'אנגקיון לצד.
הדבר הראשון שחלף בראשו היה שהוא רוב הסיכויים בצרות- למרות שהוא פשוט רק נכנס לכיתה, הוא לא היה מופתע אם הוא אכן היה. הנער בדרך כלל נתפס מדבר בכיתה או משתמש בטלפון שלו, עם זאת, הוא עדיין הצליח להשיג ציונים גבוהים ברוב המקצועות.
אבל בפעם הזאת הוא לא היה בצרות, המורה ביקשה ממנו לעזור לתלמיד שפיגר מאחור.
מאחר שהוא היה מדורג ראשון בכיתה, היא בחרה אותו. הוא לא יכל לדחות את הבקשה; במיוחד אחרי שהבין למי הוא עומד לעזור.
"קיהיון, נכון?"
הנער הרים לאט את מבטו מהמחברת, לחייו מתכסות ורוד. "כן."
"מגניב," צ'אנגקיון התיישב במקום שלידו, מרוויח מבט מבולבל מהאחר, "אני אעזור לך היום. ומחר, אני מניח. המורה, אה, אמרה לי ל-"
"אני יודע," קיהיון חייך "היא אמרה לי שמישהו יעזור לי. פשוט לא ידעתי שזה יהיה אתה."
"מאוכזב, אה?" פינת שפתו של צ'אנגקיון נפלה כלפי מטה.
"בכלל לא."
צ'אנגקיון הנהן, מנסה לעצור את החיוך שרצה להתפרש בכל פניו.
כשהמורה שוחחה עם הכיתה על הנושא החדש שלהם, צ'אנגקיון הוציא את המחברת שלו והחל להנחות את השני תוך כדי עבודה, עד שלבסוף נדמה היה שקיהיון הבין את הרוב.
בזמן שקיהיון היה עסוק בלפטור בעיות, עיניו של צ'אנגקיון החלו לטייל בכיתה- מנסות לאתר מישהו מסוים.
קול עורר אותו מהרהוריו, "את מי אתה מחפש?"
צ'אנגקיון הפנה את תשומת ליבו אל הנער ורוד השיער. הוא קימט את גבותיו, פיו נפתח ונסגר, כאילו בא לומר משהו אך אף מילה לא יצאה.
"אני מצטער." קיהיון הסתכל למטה, ואז חזרה אל צ'אנגקיון. "בטח יש לך חברים שאתה יושב איתם, ועכשיו אתה תקוע איתי," הוא מלמל בקול מובך.
"ל-לא, לא אכפת לי לשבת איתך, בכלל לא למעשה. רק חיפשתי מישהו, אבל-" צ'אנגקיון שחרר צחוק קטן "אני לי שמץ של מושג איך הוא נראה."
עיניו של קיהיון התרחבו, רק לשבריר שנייה, ואז התרככו שוב כשהוא חייך והנהן בראשו. הנער לא אמר שום דבר נוסף, רק המשיך לפתור את המשוואות שהוצגו על הדף. צ'אנגקיון וויתר על להתבונן בבני כיתתו. אחרי הכל, אין שום דרך שהוא יכל להבין מי האדם היה, אלא אם כן הוא יחשוף את עצמו אליו ישירות.
הכיתה הסתיימה במהירות, ושני הבנים הכניסו את ספריהם לתיקם.
מסיבה מסוימת, צ'אנגקיון לא יכל להפסיק לבהות בקיהיון. זה היה ברור שהנער הרגיש את מבטו, בגלל שהוא סירב לפגוש את עיניו- והצבע האדום של לחייו העמיק עוד יותר.
קיהיון מלמל "להתראות" מהיר, מרכין את ראשו, לפני שעזב במהירות את הכיתה. צ'אנגקיון הניף את גבו על כתפו ועקב אחריו מחוץ לכיתה, מנסה להדביק את הנער שהלך במורד המסדרון. אבל מספר האנשים שלפתע הציפו את המסדרונות הפך את זה לקשה במיוחד לשמור על הקצב של השני. בכל זאת, הוא לא וויתר, וכשהנער ורוד השיער נכנס לקפטריה, לצ'אנגקיון היה סיכוי לגשת אליו שוב סוף סוף.
בכל זאת, לפני שיכל לפתוח את פיו לקרוא לאחר, נער שהוא זיהה מכיתת הגאוגרפיה שלו כרך את זרועו סביב כתפיו של קיהיון.
צ'אנגקיון צפה כשקיהיון הלך משם עם הנער האחר, נעלם מעבר לפינה.
זה היה שקר אם יאמר שהוא לא היה מעט מאוכזב שהוא לא קיבל סיכוי לדבר איתו.
ואולי משהו אחר בתוכו היה מעט עצוב לראות את קיהיון הולך עם נער אחר. אבל, פעם נוספת, זה לא היה עניינו; הוא בקושי הכיר את הנער בכל מקרה, ונראה היה כי שניהם הלכו לכיוון חדר המוזיקה.
בטח יש לו שיעור פסנתר שוב, הוא חשב.
זה היה קצת מסקרן בעיניו. הוא תמיד חשב שפסנתר הוא כלי יפה. הוא תהה כמה טוב יכל הנער לנגן; הוא רצה להקשיב למוזיקה המלאכית שמהדהדת באוויר שנוצרה רק על ידיו. הוא יכל כנראה לצפות באצבעותיו העדינות של קיהיון נוגעות בקלידים במשך שעות.
צ'אנגקיון מצמץ בעיניו, אוחז ברצועות התיק שלו, מעט מבולבל ממחשבותיו שלו.
הנער בעל השיער החום-אפרפר הלך לכיוון שולחן ריק, מתיישב ומוציא את הטלפון שלו מכיסו. הוא קרא מחדש את ההודעות האחרונות בינו לבין 'לא ידוע', חיוך קטן עולה על שפתיו.
אצבעותיו הקלידו הודעה חדשה, ריחפו מעל כפתור השליחה לכמה שניות, בעודו שוקל האם לשלוח את ההודעה או לא.
צ'אנגקיון נאנח ושלח לבסוף את ההודעה, לפני שדחף את הטלפון לכיסו במהירות.
אני: אני מקווה שהיית פה איתי
YOU ARE READING
Send ; Changki
Fanfiction"Who is this?" "מי זה?" --------------------------------------- הפאנפיק הוא על קיהיון וצ'אנגקיון (I.M) מ-Monsta X הפאנפיק לא שייך לי, אני רק המתרגםת. כל הקרדיט לכותבת (המוכשרת) הולך לknkverse
