"היימיטץ' הכל בסדר ?" אמא שואלת בקול דואג
בשלב הזה גיליתי שחלמתי , ושזה רק היה סיוט, כנראה צרחתי מהסיוט..
"כן אמא אני בסדר.. תחזרי ללורה אני כבר אבוא.."
לורה היא אחותי הקטנה , היא רק בת שלוש והיא לא מבינה באיזה עולם אנחנו חיים, היא לא יודעת מה זה משחקי הרעב או מה זה הקפיטול בכלל .. למזלה..
אני קם מהמיטה וצועד לכיוון אמא , היא נראת מודאגת מאוד, טוב אני לא יכול לשפוט אותה היום זה יום האסיף , גם אני מודאג , אני לא יודע אם הסיכוים לטובתי , במיוחד שהשנה זהו הגמול הרבעוני ..
אמא משחקת עם לורה , לורה היא פשוט יפיפייה עם שיער בלונדיני עד הכתפיים והיא נראה כמו בובת חרסינה, היא ואמא הם הדבר הכי חשוב לי, ואני הבטחתי לאבא ! שאשמור עליהם, כמובן לפני שהקפיטול שבו אותו , עכשיו הוא אווקס . לפחות הוא היה אמיץ, הלך ליער השיג בשר, אני לא יודע מה הייתי עושה לולא לא היה אבא, אבל עם השנים התבגרתי , והבנתי שאין מה לעשות אלא להמשיך .
אני מחליט ללכת לטיול קטן , ברחבי מחוז 12 החלטתי לקחת את הנעליים הישנות שלי ולנסות למכור אותם ב'כירה' הם כבר קטנות עליי ואין לי מה לעשות איתם. אולי אצליח להשיג איזה שהוא בשר או משהו.
הכירה נראה כל כך מפחיד , כולם מסתובבים עם פנים מושפלות , ויש כאלה שנראים כאילו לא אכלו שנה. הלכתי ישר לבאריוס חבר ותיק של אבא והוא לקח את הנעליים שיל ונתן לי קצת בשר.. בזמן שחזרתי הביתה ראיתי את אמא עם בגדים על ידייה ועיניה נצצו , מבכי כנראה .. "היימיטץ' לך להתנקות ואשים לך את הבגדים על המיטה. " אמרה בקול חנוק ולקחה את לורה הבוכה לידייה .. חזרתי אל אמא והיא סידרה את הבגדים שלי על הגוף , ואז נשמע הקול המחריד ביותר , הקול שאומר לנו שהגיע הזמן ללכת להיכל הצדק. אמא תפסה אותי ישר בין זרועתיה וחיבקה אותי חזק "אמא אל תדאגי, אני מבטיח לך הכל יהיה בסדר, אני צריך ללכת עכשיו."
כולם נראו חסרי רגש, עייפים ומורעבים. אחרי שכולם באו הקרינו סרט וראו את הנשיא סנואו והוא אומר " לכבוד הגמול הרבעוני השני ישתתפו במשחק מספר כפול של מיועדים" עברה בי צמרמורת ופחדתי נורא , לא היה מי שיחבק אותי עכשיו אין את אמא עכשיו אולי נפגוש אותה אחר כך , אבל מי יודע.
אולאריה עולה על הבמה בהתרגשות רבה , אף פעם לא חיבבתי אותה , היא תמיד הרגיזה אותי, דרך הדיבר שלה , ההליכה שלה הכל הרגיז אותי .. "הגברות ראשונות" היא קטעה לי את חוט המחשבה .. היא ניגשת אל מיכל הזכוכית ושולפת פתק ניגשת אל המיקרופון "מייזלי דונר" עכשיו החברות של מייזלי לא עוזבות אותה והיא נראת שבירה. היא מנסה להתנתק מחברותיה וצועדת צעדים קטנים לכיוון הבמה. מקריאים עוד מישהי אבל אני לא מתעמק.. עד שהגיע הזמן לבחור את הנערים. אני מנסה לחפש את אמא בקהל אבל אני לא מוצא אותה .. אני נכנס ללחץ היסטרי , אני פוחד . "היימיטץ' אברנתי" השם הזה עוצר אותי מלחפש את אמא , אנימקווה שזה חלום ומנסה לצבוט את עצמי אבל אני לא מתעורר . וצועד אל הבמה עכשיו אני רואה את אמא מנסה לצעוק אבל לא מצליחה , היא בוכה , לא מפסיקה לבכות .
