הקצה האחר של האי **מוקפא**

פרק שני

נקודת מבט של אמברלי:

אני כבר באיחור של 4 דקות קיילה תכעס עלי, אז אני הולכת יותר מהר.
אני עדיין זוכרת מה אמר לי היום קייל.
זה היה פשוט רומנטי.
הוא הזמין אותי לאכול במסעדה ששייכת להוריו.
בשיעור צרפתית...

בשיעור השלישי:

נכנסתי לכיתה והתיישבתי בסוף הכיתה.
חיכיתי למורה שתיכנס אבל במקום היא קייל נכנס לכיתה עם עוד כמה מחבריו.
הוא רואה אותי ומתקדם לעברי.
"שלום אמברלי נורמן, אני יכול לשבת לידך?" שאל אותי קייל וחייך.
"לא" אמרתי בציניות וחייכתי גם.
הוא ישב לידי ודיברנו קצת עד שהמורה הגיע.
"בונג׳ור תלמידים" אמרה המורה ג׳זיל.
"בונג׳ור המורה ג׳זיל" השבנו כמו ילדים בכיתה א׳.
"אוקי היום אנחנו נחזור על מה שלמדנו בשיעור שעבר..." אמרה המורה ג׳יזל.
אבל אני וקייל דיברנו ולא הקשבנו לה.
"את יודעת אמברלי שאת מיוחדת " אמר לי קייל.
"ואתה גם מיוחד" עניתי לו וחייכתי אליו.
"לא, לא לזה התכוונתי, אני אמרתי לך לצאת איתי בגלל שאני חושב שאני אוהב אותך ואני מזמין אותך ביום חמישי למסעדה ששייכת להורים שלי" הוא אמר ואני נמסתי מהמילים שלו.
"וואו קייל..." התחלתי לומר אבל קייל קטע אותי.
"אני בא לאסוף אותך בשמונה אצלך"
"בסדר אני אהיה כבר מוכנה" אמרתי ונשענתי עליו.
נשארנו ככה כמעט כל השיעור זה היה כמו חלום אבל הוא היה אמיתי.

עכשיו:

וואי אני חייבת לספר לקיילה ולסופיה.

אני דופקת בדלת שלוש פעמים והדלת נפתחת מיד.
אני רואה את קיילה קופצת מהתרגשות כשהיא רואה אותי ואני עושה כמוה.
"אני כל כך שמחה שאת פה אפילו שאני קצת כועסת עליך שהגעת בשש דקות איחור" אמרה קיילה.
"אני יודעת אני יודעת, סליחה שהתעכבתי פשוט חשבתי על משהוא שאני חייבת לספר לכן" אמרתי וקיילה נראתה פחות כועסת עלי.
"אע יופי אבל סופיה עדיין לא הגיע, אני יודעת שהיא גרה רחוק אבל זה לא אומר שהיא צריכה להגיע באיחור" ענתה קיילה.
"אולי היה לה משהוא דחוף לעשות" עניתי
"אני מקווה בשבילה"

התיישבנו בספה וחיכינו לסופיה, בסוף שמענו דפיקות בדלת שנשמעו כמו שיר וקיילה רצה לעבר הדלת ופתחה את הדלת.
"את באיח..."
"אני מצטערת על האיחור פשוט אני ישנתי קצת ככה שאהיה ערנית לערב, כשהתעוררתי ראיתי שאני כבר באיחור של כמה דקות , אז לקחתי את הדברים שלי ואת המכונית, נסעתי עד לפה והנה אני" קטעה אותה סופיה והרימה את הכתפיים.
"טוב, אבל זאת הפעם האחרונה שאת עושה לי את זה מבינה?" אמרה קיילה ברוגז.
"כן כן, עכשיו תני לי להיכנס" סופיה פתחה את הדלת לרווחה ונכנסה פנימה.
היא התקדמה לסלון כך שהקשבתי לפסיעות הרגליים שלה.

אני שומעת פסיעות רגליים מתקדמות לעברי, סופיה ולקיילה.
אני רואה שסופיה מסמנת לנו להיות בשקט, וזה מה שאני עושה.
האנשים מתקדמים הם ראו אותנו ערות אז הם תפסו אותנו מהר לפני שקמנו.
"תעזבו אותנו" צעקה סופיה.
אני מנסה לצאת מהזרועות של האיש שמחזיק אותי אבל הוא רק מחמיר את האחיזה שלו בי.
אני מרגישה כאב בזרוע שלי ורואה שזה מזרק, הם הכניסו לי איזה חומר בתוכי.
אני מנסה לזוז אבל אני מרגישה מותשת והראיה שלי נהיית שחורה יותר ויותר ובסוף אני נרדמת.