הקצה האחר של האי **מוקפא**

פרק חמישי

נקודת מבט של קיילה:

אני פוקחת את עייני לאט ורואה את השמש הגדולה והחמה שמכאיבה בעיניים.

כואב לי הראש, אבל אני זוכרת בדיוק מה קרה.

אני זוכרת את הפתק ובו כתוב לאיזה כשרון יש לי (ועדיין קשה לי להאמין בזה) הכישרון של מהירות על, כאילו מה הם חשבו שאנחנו בתוך תוכנית טלוויזיה?!

הם חשבו שכמו לנו (העשרה) יש כוחות או מה שזה לא יהיה, אז נביא אותם לאי אבוד ובואו נראה איך הם יסתדרו לבד.

כאילו מה הם נולדו בבית המשוגעים?!

טוב זה לא הזמן להתעצבן.

אני נוגעת במצחי מרוב שכואב לי כשנתקלתי בעץ.

כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה? אני זוכרת שכמעט היה ערב לפני שנתקלתי בעץ.

אז או שעבר לילה אחד או שעבר כמה לילות מאז שהייתי מחוסרת הכרה.

כי עכשיו נראה כאילו בוקר או צהריים.

אני ממש גרועה בשביל לדעת מה השעה בלי שעון.

אני לא יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כרגע אז אני הולכת.

אני הולכת הרבה זמן ואני יודעת שזה לא שינה דבר, בקושי הלכתי קילומטר.

אני מחליטה להתחיל לרוץ אפילו שאני לא יודעת איך זה עובד וזה יכול להיות מסוכן הכח הזה.

אבל אני עדיין רצה.

אני מתחילה בריצה קלה ורואה ששום דבר לא השתנה, אני רצה קצת יותר מהר וגם עכשיו שום דבר לא השתנה.

עכשיו אני מרגישה כאב ברגליים כי החלטתי לרוץ ממש מהר.

ופתאום זה בא, הכל מסביבי זז לאט ואני מהופנטת מהיופי של היער.

מהופנטת מהרוח הנושבת לאט על העלים, מהופנטת על הצבעים השונים של הירוק ומבחינה קצת בעלים כתומים.

אפשר להגיד שספורט זה לא ממש הקטע שלי.

אני הנערה שמעדיפה לעודד מהצד ולא להשתתף בשום דבר שמזיעים בו.

אני לא כוכבת סופטבול וגם לא אלופת כדורעף ואני לא מתאמצת במגרשי כדורסל.