״שיט , תתפסו אותה!״
אני שומעת קול צועק מאחורי בזמן שאני מנסה כמה שיותר מהר לצאת מהסימטה למקום פתוח.
הרוח הקרה שנשמתי לא הכי עזרה לי להגיע לסוף, היא הקשתה עליי מפעם ופעם וגורמת לי להתנשם בכבדות , מה שגורם לי להאט עוד יותר.
הגעתי לצד הכביש, כמעט קרובה לקיוסק שאליו עמדתי ללכת.
עד שחשבתי שהתרחקתי והם וויתרו אני באה להסתובב אחורנית לבדוק אם יש מישהו מאחורי ויד גדולה וקשה תפסה את פי ומקרבת את גבי לגופו, לא נותן לי אפשרות לזוז או להשמיע קול.
בידו הייתה חתיכת בד לבן , כאלה שתמיד ראיתי בסרטים כשרוצים להרדים או לסמם מישהו, פשוט מצמידים לאותו בן אדם לאף כדי שינשום את החומר, וזה מה שגרם לי לקפוא במקום, פחדתי לזוז או לנשום..
״ששש...אני מציע לך לא לנסות לדבר, עוד מעט את תתעוררי כמו ילדה גדולה ונסדר את כל העניין״ הוא לוחש בקול כזה שיכול להעיד עליו שהוא מחייך חיוך זדוני.
״תפסיקי להיות עקשנית, הרי בסופו של דבר תצטרכי לנשום״ הוא מוסיף, שנינו יודעים שהוא צודק..מה שגורם לדמעות לצאת מעיניי אחרי ששמרתי אותן ולא נתתי להן ליפול,לא עברו כמה שניות והרגשתי את עצמי מכניסה לאט לאט את החומר שהיה באותו בד לריאותי.
עייני נעצמות בכבדות ומכאן הרגשתי את עצמי קורסת בידיו הגדולות.
.......
עייני נפקחות לאט, תקרה לבנה וענקית נחשפת מולי, אני מתיישבת על המיטה שעליה שכבתי , מנסה להיזכר במה שקרה ואיך הגעתי לכאן, לרגע חשבתי ששתיתי יותר מידי ופעם ראשונה לא הייתי אחראית למעשים שלי והגעתי לבית של גבר זר, עד שהכול עלה לי בבת אחת , כל האנשים עם החליפות, האיש המבוגר, אנה ואיזבל!!!
אני מחפשת עם עייני את התיק האדום שלי, אני זוכרת שהוא היה עליי! אני לא הורדתי אותו מימני, הפלאפון שלי שם, הוא התקווה האחרונה שלי להודיע לכולם איפה אני, למרות שאני בעצמי אפילו לא יודעת.
אני קמה במהירות מהמיטה, בתקווה שאולי התיק מתחת למיטה, מה שגורם לי לדעת שטעיתי.
הלחץ התחיל לעלות לי לראש..אני מתקדמת במהירות לעבר הדלת הלבנה שהייתה בסוף החדר ודופקת בה בחוזקה, מדי פעם גם יוצאים מפי מילים ללא שליטה
״תפתחו"!!!
״בבקשה רק תפתחו״!!
״אני נשבעת אני לא ראיתי כלום״!
פי נפתח לעוד משפט תחנונים ובדיוק הדלת נפתחה בחוזקה לכיווני, גורמת לי ליפול אחורנית לקרקע.
״כמה רעש את עושה״ הוא מסנן מבין שפתיו, מה שגורם לי להיזכר בקול שלו, הוא זה שהצמיד לי את הבד הלבן!
״בבקשה תיתן לי ללכת, אני נשבעת לך שאני לא ראיתי כלום״! קולי חלש מתמיד, עייני פתוחות לרווחה , מצפות לתשובה שאותה אני רוצה לקבל, שהוא רק ייתן לי ללכת מפה ולחזור הביתה ושנינו נתנהג כאילו לא קרה כלום.
״את זה ליאם יחליט, קדימה קומי״
ליאם? מי זה לעזאזל?
׳אתה יודע שליאם לא אוהב איחורים בכספים׳ המשפט שהוא אמר למבוגר מאתמול עלה במוחי, מה שגורם לפחד עוד לא להשתלט על גופי.
״קדימה תקומי, הוא מחכה״ הוא לוחץ עליי ומבטו קשה.
אני נעמדת לאט לאט, לוקחת כמה שיותר את הזמן, לחשוב על דרך שבה אוכל להסתלק מפה כמה שיותר מהר.
הוא תופס את מפרק ידי בחוזקה, גורם לי להתקדם אחריו אל מיחוץ לחדר הלבן והגדול, ידו עובדת למרפק שלי, מה שגורם לי עוד יותר להיות בקצב המהיר שלו, בקושי מספיקה להסתכל על כל הבית העצום והעניק הזה, כל כך הרבה דלתות היו מסביבינו,חלקן סגורות וחלקן פתוחות, בדלתות הפתוחות ראיתי כל מיני חדרים ענקיים שגם להן היו בפנים דלתות , לרגע הייתי בטוחה זה סוג של מבוך, ציפיתי לצאת מהחדר הלבן ולראות דלת כניסה גדולה, שאליה אוכל לרוץ , וזה כל כך רחוק ממה שחשבתי, הסתבכתי כל כך, לא ידעתי לאן לפנות את מבטי.
אנחנו עדיין מתקדמים עד שלבסוף נעצרנו מול דלת שחורה וגדולה,
״עצה שלי, אל תתחצפי" הוא זורק לכיווני בזמן שפתח את הדלת באיטיות, פניו די מפוחדות, לרגע התחרט על זה שלא דפק לפני.
״ליאם..היא התעוררה״
הוא נכנס פנימה, ואני אחריו כשידו עדיין תופסת את מרפקי.
אני מסתכלת על כל המשרד הענקי שניגלה למולי, וגבר מקועקע ושרירי עם מבט מסוקרן בעיינים תופס את מבטי, גורם לי לבלוע רוק ולסלק ממוחי את המחשבה שאני אוכל להסתובב ולברוח מחוץ לחדר הזה כדי למצוא את היציאה מכאן.
״אז אני מבין שגרמת לנו לבעיה קטנטונת״
חיוך משועשע עולה על פניו.
מה שגורם לי לרעוד מעט.
״תשאיר אותנו לבד ג׳ון״ הוא מצווה על אותו אחד שהביא אותי לכאן. וג׳ון מה שמסתבר שזה השם שלו עושה כדבריו וסוגר אחריו את הדלת, משאיר אותי לבד עם ליאם ותוך כדי גורם לליבי לפעום בחוזקה מפעם לפעם.. לא מצפה למה שיבוא עכשיו.
סוף הפרק השנייייי❤️
אני מקווה שאהבתן ואשמח מאוד לחוות דעת בתגובות.
אוהבת המון❤️
YOU ARE READING
dangerous
Storie d'amoreכולם תמיד אמרו שהוא מסוכן..בתור ילדה קטנטונת הייתי שומעת עליו בחדשות..על חלק מהרציחות שהוא ביצע עד כה. הוא היה בכלא, לא רק פעם אחת. ועכשיו..הוא השתחרר. ואיתו השתחררו כל הפחדים בעולם.
