dangerous

פרק 6

אני מסתכלת על אבא שלי.
ידי מלטפת את ידו..זכרונות מפעם עלו לראשי..
זכרונות שבהם הייתי קטנה, ושהוא עדיין היה משתף אותנו ואומר לנו כל ארוחת ערב ״אתן המשפחה שלי..ואתן הכי חשובות לי בעולם״.
אבל זה היה לפני שלוסי נולדה.
הייתי בת 5, אומנם הייתי קטנה, אבל זכרונות משפחתיים אני עדיין זוכרת..

רק לפני כמה שנים הוא התחיל לחזור כל לילה מאוחר..
ואמא תמיד הייתה רבה איתו.
והוא כמובן התעלם..
הייתי בת 14 ולוסי בת 8
אני זוכרת כל ריב שלהם לוסי הייתה רצה לחדרי והייתי נועלת את הדלת.
שמה טלוויזיה ומגבירה את הווליום.
ככה זה היה עד שהיא הייתה נרדמת והייתי מעבירה אותה לחדר שלה וסוגרת אחרי את הדלת.

מאז אותם לילות הוא התחיל להיות קשה איתנו, כבר לא משתף אותנו, היו פעמים שהוא הרים את קולו.
והיו ימים שבכלל לא היינו רואות אותו, אבל הייתי שומעת אותו נכנס בשעות הקטנות של הלילה.
כשכולנו כבר ישנות,
יותר נכון שאמא ולוסי ישנו, אני הייתי מחכה לשמוע את הדלת של הבית נפתחת ונסגרת, הייתי תמיד מחכה , וכשזה היה קורה הייתי מסתכלת בשעון, והיו מלא פעמים שהוא חזר בדיוק באותה שעה.

״אן..״
ידיים מונחות על כתפיי, זזות למעלה ולמטה.
״אן אני רוצה שתחזרי עם לוסי הביתה, אתן כמעט מהבוקר פה..זה יותר מידי..״
אני מסתובבת אל אמי, רואה את עייניה נפוחות ואדומות מעט.
״אני לא רוצה שתשארי כאן לבד, מי שעשה לו את זה יכול לבוא ולחפש אותו גם בלילה פה בבית חולים״

״הבית חולים פה מלא מצלמות אני לא דואגת..אני רוצה שתלכו הביתה את ולוסי, תנעלו אחריכן את כל הדלתות והחלונות, אני אתקשר בבוקר להעיר אתכן ואודיע לכן אם משהו השתנה..״ עיינה זזות לכיוון אבי.

״אוקי? ״ היא מסתכלת עליי, מנסה לחייך חיוך חמים, מנסה לגרום הרגשה שהכול בסדר למרות שזה רק הולך ומדרדר.
״אוקי..את צודקת״ אני מחזירה חיוך קטן ומזויף.
מניחה את ידי על ידה לפני שאני יוצאת מהחדר ומשאירה אותה שם איתו לבד.

אני ממהרת לקפטריה שבבית חולים, לוסי בטח עדיין מתלבטת מה לקחת לה משם.

אני מחליטה לעשות דרך קיצור דרך המסדרון הארוך במקום במעלית, עד שהיא תגיע לקומה למעלה אני כבר אספיק לרדת.

אני הולכת הליכה מהירה למסדרון, יודעת שאני אהיה שם לבד כי החדרים שם לא בשימוש.

אני מגיעה אליו , משתדלת לא לעשות הרבה רעש.
עם ההליכה המהירה שלי אני מסיימת אותו תוך 4 או 5 דקות.

אני יודעת שאני שם לבד, אבל בתוך תוכי יש לי הרגשה שמסתכלים עליי..
אני לא יודעת איך להסביר אבל אני פשוט מרגישה עיינים שיכולות להקפיא אותי מרחוק.
ראשי מסתובב לאחור בזמן שאני עדיין מתקדמת במהירות קדימה.
אני לא רואה אף אחד.
אני ממשיכה ללכת , לרגע מצטערת על זה שלא חיכיתי למעלית.