The Truth // האמת

פרק 1 -

אני מתעוררת במיטה לבנה של בית חולים,
מנסה להתיישר ומתקפלת כשתוקף אותי גל של כאב ראש. אז אני חוזרת לשכב ועוצמת את העיניים.
מנסה להיזכר איך הגעתי לכאן.
אני מנסה לגשש במוחי אחר זכרונות אך אני נתקלת שוב ושוב במבוי סתום.
ואני מרגישה רק תסכול ואת תחושת ההחמצה הזאת שמשהו חסר.
אין יותר מייאש מזה שהראש שלך הוא כמו חור שחור, קופסה קטנה שמלאה בכלום וקצת שום דבר.
לפני שאני מספיקה לחשוב על משהו אני שומעת רעשים מכיוון הדלת, אני עוצמת את עיניי במהירות, הלב שלי דופק מהר ואני מנסה להרגיע אותו ולהעמיד פנים שאני ישנה.
לחדר נכנסים כמה אנשים, הם מתלחששים ביניהם כך שאיני מבינה על מה הם מדברים.
עוד כמה רעשים והם יוצאים מהחדר.
אני נאנחת בהקלה.
או כך לפחות חשבתי כי לפתע אני שומעת צעדים, מבינה שאחד מהם מתקרב למיטתי ודפיקות ליבי הולכות ונהיות מהירות יותר.
ואז הוא פותח את פיו ואומר:" אני יודע שאת ערה"
שיט.
שכחתי שאני מחוברת למכשיר הזה.
אוקיי אוקיי מה לעשות?
לפקוח עיניים?
להמשיך להעמיד פנים?
אני מבינה שזה חסר תקווה ושהוא עלה עליי הודות למכשיר הדפוק הזה.
גם כן טכנולוגיה.
אני נאנחת..
אז אני פותחת את עיניי ורואה מולי גבר בן 40 בערך עם שיער שטני ועיניים חומות שכרגע מסתכלות עליי ו.... שיט. מבטינו התחברו. אני משותקת. לא מסוגלת להזיז את מבטי מעיניו.
האם עליי לומר משהו? ופעם שנייה היום המוח שלי מתגלה כחסר תועלת ומסרב לעזור לי.
אך לפני שאני מספיקה לומר משהו הוא מדבר:
"בוקר טוב מריאנה אני סאם ואני הרופא שלך"
מריאנה. אני נזכרת. זהו שמי.
"כמה זמן אני פה?" אני שואלת.
הוא מסתכל עליי במבט שאיני יודעת איך לפרש.. האם זה תסכול,רחמים, עצב?
אני לא בטוחה מה אני חושבת על זה.
"כמעט חודש.." הוא אומר.
הולי פאקינג שיט.
אני פוערת את עיני, כל כך הרבה זמן? זה לא ייתכן הרי רק אתמול.... אני מכווצת את עיני ומנסה להיזכר מה עשיתי אתמול.
אך שוב לא מצליחה, אני נאנחת. זה מתסכל.
"ספר לי מה אתה יודע עליי" אני מבקשת.
הוא לוקח כיסא ומתיישב ליד מיטתי.
הוא מגרד בעורפו מנסה לחשוב איך להסביר ולאחר כמה שניות מתחיל:"הגעת לפה לפני 3 שבועות בגלל שעברת תאונה, נכנסת לבית החולים עם פציעת ראש כשאת כולך מדממת ואמרת שקוראים לך מריאנה ושחייבים להזעיק עזרה לאבא שלך.
ואחכ ישר התעלפת.
כשהצוות יצא לחפש את אביך כל מה שהוא מצא היה רק את האוטו במרחק קילומטר מבית החולים. הם נדהמו שהצלחת בכלל להגיע לכאן ברגל עם פגיעה כמו שלך.." הוא משתהה קצת וממשיך בהיסוס..
"את זוכרת את אבא שלך?" הוא שואל מסתכל עלי ומחכה לתשובה.
"לא" אני לוחשת.. "אני לא זוכרת כלום.."