The Truth // האמת

פרק 2-

"אף אחד לא בא לבקר אותך, אני מצטער"
תגובתי הראשונה שהייתה הלם ובלבול הוחלפה מיד בכעס ואי אמון.
"מזאת אומרת אף אחד לא בא לבקר אותי? אין לי משפחה? חברים?" שאלתי
שאלתי לא נענתה.
הוא נענע בראשו והסתכל עלי, ניסיתי לקרוא את מבטו אך ללא הצלחה.
"את תמצאי את אביך" הבטיח.
לאחר מכן הוא עזב ולחדר נכנסה אחות נמוכת קומה שהסבירה לי שמכיוון שהתעוררתי אני צריכה לעבור חדר.
האחות הוליכה אותי בכל כך הרבה מסדרונות ארוכים שכבר הפסקתי לספור.
כל פנייה אני בטוחה שזהו הגענו, אבל לא, היא ממשיכה ללכת במהירות ולא נראה שהיא מתכוונת לעצור בזמן הקרוב.
אני חייבת להודות שיחסית לאישה נמוכה ושמנמנה היא בהחלט הולכת מהר.

את הדרך העברתי בחשיבה על דבריו של סאם.
הוא אמר שלא מצאו את גופתו של אבי כך שיש סיכוי שהוא עוד חי.
ואחרי שאתקלח ואתאושש הוא ישלח לחדרי מישהו מהמחלקה שלהם בבית החולים שיעזור לי למצוא אותו.

סוף סוף האחות נעצרה מול חדר שמספרו 212 והושיטה לי מפתחות. "אם תצטרכי משהו רק תלחצי על הכפתור ליד הטלפון ואנו נתפנה אלייך"
הנהנתי לאישור.
היא הראתה לי את החדר, אמרה עוד כמה מילים שלא התעמקתי בהן והלכה.
לקחתי מהארון בגדים רגילים נקיים, פשטתי מעלי את הכותונת המגעילה של בית החולים ונכנסתי למקלחת.
בזמן שהמים שטפו מעליי את כל הלכלוך חשבתי מה לעשות עם חיי עכשיו.
החלטתי שקודם כל אחפש את משפחתי.
סאם אמר שהם מצאו באוטו מסמכים שיעזרו להם לאתר את אבי ומשפחתי. אם ארצה.

לאחר שאני יוצאת מהמקלחת ומתלבשת אני פונה להביט במראה בחשש.
מהמראה מישירה אליי מבט נערה בסביבות גיל ה 20 ,שערה חום בהיר ועיניה הירוקות מביטות בי חסרות הבעה.
שמתי לב שעוד אפשר לראות על עורי סימנים של שיזוף שהשהות הארוכה בבית החולים עוד לא הצליחה למחוק.
זה עודד אותי, התאונה לא לקחה הכל.
אולי אצליח לחזור לחיי הקודמים.

החלטתי לחכות לאיש שסאם אמר שיישלח לעזור לי לאתר את אבי ובינתיים עשיתי סיור בחדר.
הזמן עבר, אני כבר הכרתי כל פינה בחדר, כולל הסדק בצורת ברק שבין השולחן לקיר. והאיש מהמחלקה עוד לא בא.
התחלתי לחשוב שהוא לא יבוא לעולם ושסאם סתם מבטיח הבטחות שווא.
חבל, דווקא חיבבתי את סאם והתחלתי לתת בו אמון.
נגמרה לי הסבלנות, החלטתי שאם הוא לא יבוא אליי אני אלך ואמצא אותו.
יצאתי בנחישות מהחדר, פוסעת במסדרון הרחב במהירות ולפני שהספקתי להבין מה קורה ולאן הגעתי נתקלתי במשהו ונפלתי.
אווץ'.
שפשפתי את ראשי.
זה כאב.
"מצטער, בואי אני אעזור לך" שמעתי קול.
רק אז פניתי להסתכל במה נתקלתי.
או יותר נכון במי.
זה היה בחור בסביבות גיל ה20 לבוש בחולצה לבנה מכופתרת שהחמיאה לגופו ומכנס ג'ינס כהה. הרמתי מבט אל פניו וראיתי ששערו שחור ועיניו כחולות כמו הים ,מהפנטות.
לפתע הוא הפנה את מבטו לעברי.
קלטתי שאני בוהה בו והסטתי את מבטי מסמיקה קלות.
היססתי לרגע ואז הנחתי את ידי בידו המושטת וקמתי מהרצפה.
"מצטערת, זאת הייתה אשמתי לא שמתי לב לאן אני הולכת פשוט חיפשתי את - " גמגמתי, לא ידעתי אפילו את מי אני מחפשת.
"זה בסדר, אני מחפש את חדר 212 מישהי בשם מריאנה אולי תוכלי לעזור לי? אני חושב שהלכתי לאיבוד" הוא שפשף את לחיו והסתכל אלי במבט שואל וחצי חיוך.
הופתעתי. זה האדם שאני מחפשת? הוא נראה צעיר וטוב יותר ממי שציפיתי שיהיה חוקר פה.
"אני מריאנה, חדר 212" חייכתי וטילטלתי את המפתחות אל מול עיניו.
חיוכו התרחב וגיליתי שתי גומות מושלמות.
"אז כדאי שנתחיל יותר טוב" הוא הושיט את ידו.
"נעים להכיר, לוקאס פארקר".