The Truth // האמת

פרק 6 -

"20...19...18... כל העומד מאחורי ומצדדי הוא העומד!" שמעתי את קולה של אימי ממקום מחבואי, מאחורי השיח.
אזרתי אומץ והצצתי עליה לשנייה.
היא הייתה בגבה אליי, מחפשת.
לפתע נשמע רשרוש עלים ומהשיח הגיחה לאסי, הכלבה הקטנטנה שלי.
היא התחילה ללקק את פני וצחקוק נמלט מפי.
כיסיתי את פי בידיי.
"שששש.. לאסי, בגללך אמא תמצא אותי!" לחשתי לה בעודי מאמצת אותה לחיקי.
"הממ.. מעניין איפה מריאנה? אולי.. מאחורי המזרקה?" קולה של אימי נשמע קרוב יותר.
נשמתי לרווחה, היא לא שמעה אותי.

"מצאתי אותך!!"
פתאום היא הגיחה מאחורי והתחילה לדגדג אותי.
התפתלתי בעודי צוחקת ומנסה להשתחרר מאחיזתה.
שיערה החום נח על פניי.
ועיניה הירוקות מחייכות אליי בשעשוע.

לפתע טיפה נחתה על אפי.
השמיים התקדרו ומזג האוויר התקרר.
לאסי התעטשה וגיכחתי.
"לאסי!!" הורדתי אותה ממני.
קמתי בעוד ידי בידה של אימי.

התקדמנו לעבר הבית אך הטיפות כבר הספיקו להפוך לגשם של ממש.

"גרייס, מריאנה! בואו הנה!!" אבי יצא מהבית כשמטריה פתוחה בידו.

ההליכה שלי ושל אימי הפכה לריצה ורצנו אליו רטובות מהגשם הפתאומי, כשלאסי בעקבותינו.

הגענו אליו ונכנסנו לבית המוכר שכל כך אהבתי.

כשנכנסנו, לאסי ניערה מעליה את טיפות הגשם והרטיבה את כולנו, גם את אבי.
אז החלפנו בגדים וישבנו להתחמם מול האח בעוד אבא מספר איך היה לו היום בעבודה.

נשכבתי על הספה כשאני מחזיקה את ידה של אימי ונתתי לעייפות להכניע אותי.

נרדמתי כשחיוך על שפתיי.

-

אני פוקחת את העיניים, מגלה שאני על מיטה.
אני מביטה סביבי ורואה שאני בחדר שאליו נכנסתי, שהיה פעם שלי. במיטה שלי.
אני מתיישבת ורואה את לוקאס יושב על כיסא ליד המיטה וראשו בין ידיו.
אני מכחכחת בגרוני והוא מתיישר במהירות.
"מריאנה."
שוב פעם שמי.
המצב מזכיר לי את ההתעוררות בבית החולים היום בבוקר.
אני נזכרת בסאם, מצטערת על כך שפיקפקתי בו שיעזור לי ומבטיחה לעצמי לשוב לבית החולים מחר בבוקר ולהודות לו על הכל.
"תודה לאל שהתעוררת, כבר התחלת להדאיג אותי." הוא מחזיר אותי למציאות.
"כמה זמן הייתי בלי הכרה? "
"כמה דקות.."
וואו זה הרגיש לי נצח.
טוב, לפחות זה לא 3 שבועות.
ניסיתי לקום אך הרגשתי תשושה כל כך.

"איפה לאסי?"
"מי?"
"לאסי,הכלבה."
"אה היא בסלון, אוכלת."
נשמתי לרווחה.

החלטתי לספר לו על הפלאשבק, אולי הוא יוכל לעזור לי להבין.
"אוקיי אז תקשיב.." ניסיתי לחשוב מאיפה להתחיל.
סיפרתי לו על הפלאשבק שהיה לי, שראיתי את אמא ואבא שלי, שלאסי היא הכלבה שלי ושכנראה שלא טיפלו בה מאז התאונה.
אני לא יודעת בת כמה הייתי אז אבל הייתי קטנה, כי אימי הייתה עדין חיה.. אולי 6 או 7.

במשך כל הזמן שדיברתי לוקאס הביט בי במבט מבין וכשסיימתי הוא אמר "אולי זה סימן שאת מתחילה להיזכר.. צריך לבדוק את זה."
הסכמתי איתו והחלטנו שנלך מחר לבית החולים להודיע לסאם.

לוקאס הלך ואני נשארתי לבד.
נאנחתי וסקרתי את החדר שלי.
מיטה זוגית לבנה וגדולה שמעליה היו תלויות תמונות. היו כל מיני תמונות: של נוף, שלי, ושל עוד אנשים שנראים בני גילי, כנראה חבריי.
הסטתי את מבטי, לא רציתי להסתכל בהם עכשיו.
ליד המיטה נמצא שולחן עץ ועליו מחשב נייד ולידו מדפי ספרים עמוסים.
בקצהו הוצב ארון עץ גדול ששימש לאחסון בגדים.
ניגשתי אל הארון בסקרנות ופתחתי אותו.
נשימתי נעתקה והסתכלתי בתדהמה על הבגדים הרבים שבארון.
אבל הייתי כל כך מותשת שהחלטתי שאתפעל מהם ואחטט בהם מחר.
מצאתי פיג'מה קצרה והרשיתי לעצמי לזרוק את הבגדים הרחבים שסיפק בית החולים, עם ארון כזה לא חסרים לי בגדים.
התלבשתי בפיג'מה, נשכבתי במיטה ומיד נסחפתי לשינה נטולת חלומות.

-

התעוררתי כשקרן אור מצאה את דרכה אל עיני וסינוורה אותי.
ירדתי למטה לאכול והאכלתי גם את לאסי.
אחרי הזיכרון שחזר אליי אתמול הרגשתי עוד יותר מחוברת אליה, היא חלק מחיי הקודמים.

דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיי.
התהלכתי לעברה בצעדים מהוססים ועייפים.

הצצתי בעינית, צופה בדמות המוכרת.
לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
לעיני נגלה חיוכו החמים של לוקאס.
הוא לבש היום חולצה כחולה מכופתרת כששני הכפתורים האחרונים פתוחים והשרוולים מקופלים עד המרפק בצורה שהבליטה את שריריו, בנוסף הוא לבש מכנס כהה שהתאים לחולצה והחמיא לגופו.

הזמנתי אותו להיכנס והבחנתי במבטו משוטט על גופי.
פתאום נהייתי מודעת לעובדה שאני רק עם פיג'מת קיץ; גופיה ורודה עם לבבות ומכנס קצר תואם.
הסמקתי ומיהרתי להתרחק ממנו.
"א-אתה יכול לחכות פה בינתיים בסלון בזמן שאני אחליף בגדים" גמגמתי בביישנות.
"אין בעיה." הוא גיחך.
"תרגיש בבית!" צעקתי לו בעודי מתרחקת.

כעבור כמה דקות ירדתי לבושה בשמלה קיצית וניגשתי אל לוקאס.
ראיתי אותו מלטף את לאסי והיא בתמורה ליקקה את ידו בחיבה.
שמחתי לראות אותם ככה.
"שנצא?" שאל בעוד מבטו עבר מגופי לעיני.
"כן, אני רוצה ללכת לספר לסאם על הפלאשבק ולראות מה זה אומר ואם כל פעם אני אתעלף ככה.. אתה הרי לא תהיה בכל מקום כדי לעצור אותי מלהתרסק על הרצפה." אמרתי בחיוך.
הוא הנהן בהבנה.
"תודה על זה דרך אגב"
"אין בעד מה." השיב בחיוך שחשף את הגומות שלו.

במכונית שלו, אני שוב שוקעת במחשבות,מחייכת לעצמי.
אני מקווה לגלות היום עוד על עברי.
איכשהו כשאני עם לוקאס אני מרגישה שיש עוד תקווה לעתיד בהיר יותר.
הוא גורם לי להרגיש בטוחה יותר,שמחה יותר.
הוא גורם לי לחשוב שגם אם לא אמצא את אבי ואזכר בעברי, יש לי בשביל מה לחיות.