את הדלת פתח אדם נמוך קומה ורחב בסביבות גיל ה 40 עם שיער חום כהה ועיניים חומות.
את עיניו קישטו עיגולים שחורים שהעידו שלא ישן טוב כבר כמה זמן ואת לחיו עיטרו זיפים שהעידו שלא התגלח לאחרונה.
באופן כללי מראהו היה נראה מוזנח.
הוא הסתכל עליי ופער את עיניו.
הוא שפשף את עיניו וחזר להביט בי.
"מריאנה?" הוא אמר בהיסוס.
ראיתי זיהוי בעיניו.
ועם זאת לשמוע את שמי עדיין הרגיש לי מוזר.
זה אבא שלי? זה.... אני לא יודעת מה ציפיתי למצוא אבל זה בהחלט שונה מכל מה שחשבתי.
בדרך, במכונית של לוקאס הרצתי בראשי אפשרויות של הפגישה אבל זה מתעלה על כל דמיון.
"אבא?" אזרתי אומץ ושאלתי בחשש.
זה הרגיש לי מוזר לפנות לאיש הזר שמולי בכינוי שאמור להביע קרבה.
"ל-לא.. זה אני ג'ק.. דוד שלך." ענה מבולבל.
נשפתי החוצה את האוויר שלא ידעתי שעצרתי.
המהמתי באכזבה.
מצד אחד הרגשתי הקלה שהאיש שלפני אינו אבי אך מצד שני התאכזבתי, אני עדיין מקווה למצוא אותו.
לוקאס כחכח בגרונו והאיש הפנה אליו את מבטו. נראה היה שהוא מבחין בו בפעם הראשונה.
"בואו תיכנסו ונדבר על הכל בפנים" הוא התעשת.
מבפנים הבית היה עוד יותר עוצר נשימה, ג'ק הוביל אותנו לעבר הסלון ובדרך הבחנתי שהכל מרוהט מפואר ועם זאת עדיין הייתה בבית הרגשה של פשטות וחמימות, ביתיות.
התיישבנו ליד שולחן העץ הלבן, אני מול ג'ק ולוקאס לידי.
הסברתי לג'ק שנפגעתי בראש ואני לא זוכרת כלום מלפני התאונה שגם אבי היה מעורב בה.
הוא רצה לדעת גם על לוקאס והסברתי לו שהוא עוזר לי מטעם בית החולים למצוא את אבי.
ג'ק היה מופתע אך לאחר שסיפרתי לו הכל הסכים לענות לי על שאלותי.
גיליתי שהוא אח של אמא שלי ושהוא בא לבית כי שמע שאני ואבי מתנו בתאונה, אז הוא רצה לקחת דברים בעלי ערך סנטימנטלי ולמכור את הבית אך משהו בו לא רצה לעזוב את הבית אז הוא נשאר כאן עד עכשיו.
הוא הסביר שהוא לא היה איתנו כל כך בקשר אחרי שאימי נפטרה כי הזכרתי לו אותה יותר מידי.
"אתה בטוח שאבי מת?" שאלתי בקושי.
הוא הביט בי והנהן לאט.
סירבתי להאמין בזה, הרי הוא גם חשב שאני מתתי בתאונה ואני חיה אז אולי יש סיכוי שהוא טועה גם לגבי אבי.
וכאילו קרא את מחשבותיי לוקאס אמר:
"אני רואה בעיניים שלך שאת עוד מקווה שהוא חי כמו שאת ניצלת מהתאונה, אבל אני לא רוצה שתתאכזבי ותתני לזה להרוס אותך."
"אבל מה אם הוא חי איפשהו עם אותה בעיה כמוני?" קראתי בתסכול.
"אל תחשבי על זה. מה שקרה לך היה נס, ניתנה לך אפשרות שנייה ואת צריכה לקבל את זה שהוא מת.."
לא יכלתי לשמוע את זה יותר. הרגשתי שדמעות מאיימות לצאת מעיניי ולא רציתי לבכות לידם.
נעמדתי על רגליי. "אני יוצאת לשאוף אוויר, אל תעקבו אחרי " אמרתי בקול שקיוויתי שנשמע החלטי.
יצאתי לגינה הרחבה וגיליתי שהשמיים כבר החשיכו. התהלכתי סביב הבית, נפעמת שוב מגודלו והתיישבתי על ספסל בקצה הגינה.
סוף סוף היה לי קצת זמן שקט, נתתי לעצמי לעכל את כל מה שעברתי היום.
זה היה היום המתיש ביותר בחיי.
קשה לי להאמין שכל זה קרה ביום אחד.
זה היה הרבה יותר ממה שקליפת השום שלי המכונה מוח, יכלה לעכל.
הרגשתי תשושה ובפעם הראשונה היום נתתי לדמעות לזלוג החוצה.
בכיתי על אמא שלי, בכיתי על אבא שלי, בכיתי על עצמי. על כל מה שאיבדתי, על כל מה שאין לי עכשיו. על כל מה שאני לא זוכרת מחיי הקודמים.
פשוט השתחררתי והוצאתי הכל החוצה.
כל היום העמדתי פנים שאני חזקה, ואולי באמת הייתי, כל עוד הייתה לי תקווה ומטרה.. אך עכשיו זה יותר מידי בשבילי אני לא מסוגלת..
-
לפתע שמעתי רשרוש מבין השיחים שקטע את מחשבותיי.
נעמדתי בבהלה על רגליי וניגבתי את דמעותיי, מודעת פתאום לעובדה שזאת שעת ערב מאוחרת.
ניסיתי לראות מאיפה בא הרעש.
הבטתי לתוך השיחים ואימצתי את עיניי אך לא ראיתי כלום בגלל החושך.
פחד התגנב לליבי, והתרחקתי מעט מהשיחים.
עוד תזוזה של העלים, ענף נשבר.
ואז ראיתי את זה.
YOU ARE READING
The Truth // האמת
Misterio / Suspensoמכירים את ההרגשה שאתם מתעוררים במקום לא מזוהה והמוח שלכם ריק? פשוט ריק. זה מה שקורה למריאנה בת ה 20. היא מנסה לגלות את האמת על עברה ומשפחתה ובדרך פוגשת אנשים שהיא מוצאת את עצמה נותנת בהם את אמונה ואת ליבה. אולי מהר מידי. האם היא עושה טעות? האם...
