החלטתי לנצל את הזמן הפנוי שלי לחקירת העיירה הזאת. אז הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע באוטובוס של העיירה ולחקור אותה. האוטובוס היה שומם זה היה רק אני הנהג ועוד אדם. האדם שהיה איתי באוטובוס, התחיל לשלוח לי מבטים. הייתי עם אוזניות עליי הסתכלתי בנוף בחוץ. הרגשתי את המבטים שלנו ננעצים בי, הסתובבתי לעברו מבטינו הצטלבו. הוא התקדם למושב מולי, כבר הבנתי שמשהו לא בסדר התקדמתי לדלת והוא אחריי האוטובוס עצר בתחנה והתחלתי ללכת, הוא היה בעקבותיי.
כבר התחלתי לחשוש ידעתי שהולך לקרות לי משהו, הגברתי את הקצב והתחיל כבר להחשיך. הסתובבתי לאחור ובלי ששמתי לב הרגשתי משהו חזק מתנגש בי. עפתי אחורה, זה היה ריאן. אני כל כך מודה על הרגע הזה שהוא הופיע. הסתכלתי עליו מבוהלת על מבטו ישר היה אפשר להבין שמשהו לא בסדר. הוא קלט אותי.
הוא אחז בידי והלכנו ביחד לעבר דיינר קטן, הוא עצר בכניסה
והסתכל עליי מבט דואג היה על פניו "את בסדר?"
״כן״ לחשתי אליו לא היה לי מה להגיד לו.
נכנסנו לדיינר, מלצרית ניגשה אלינו ולקחה אותנו לשולחן רחוק מכולם. הגישה לנו תפריטים והלכה.
החורף כבר היה בפתח, היה אפשר להרגיש את הרוח הקרירה הנושבת העלים הנושרים והשמיים הקודרים. הדבר היחידי כרגע שרציתי, היה להיות בבית בפוך עם כוס של שוקו חם ולשכוח מהיום הזה. ריאן ואני ישבנו בשתיקה נהנים מהמוזיקה השקטה שמתנגנת ומהנוכחות של אחד השני. מלצרית חייכנית ניגשה אלינו "מה תרצו להזמין?" פנתה ישירות לריאן לא הסתכלה לכיווני. " אני רוצה קפוצינו" ריאן דיבר ראשון, "מה איתך אמנדה?" ריאן פונה אליי. "אני אשמח לשוקו חם" חייכתי אל המוכרת, אך ישר עלו בי מחשבות איך הוא יודע את שמי? זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת מבלים ביחד.
"איך אתה יודע את שמי?" פלטתי ישר, אחרי שהמלצרית הלכה. שיט לא הייתי צריכה להגיד את זה, חשבתי לעצמי זה כל כך מביך. "ילדה חדשה בבית ספר,עיירה קטנה כולם מדברים" הוא מגחך לעברי. ישר שהוא מסיים לדבר המלצרית ניגשת אלינו עם המשקאות. "תודה רבה." חייכתי אליה שהיא הגישה לי את השוקו. אחזתי בו בידי ופשוט התענגתי על הריח והחום שהוא מקרין. זאת הייתה הרגשה כל כך טובה, שעברה לי בכל הגוף. "אז נערה חדשה על בטוח ישלך משהו עסיסי לספר?" ריאן נשען לאחור על הכיסא, מחכה שאענה. "תופתע אבל לא, עוד ילדה רגילה אין שום דבר מיוחד." חייכתי אליו, הוא החזיר לי חיוך חזרה. זה נראה שהוא לא קנה את מה שאמרתי "אני לא מאמין לך" הוא הסתכל ישירות אליי, מנסה לקרוא אותי.
"לכל אחד יש סוד אפל, ואני בטוח שגם לך" ובמשפט הזה נגמרה השיחה. הוא הניח כסף על השולחן, קם תפס בידי והלכנו "בואי אני אלווה אותך" הוא עזב את ידי והתקדמנו ברחוב. השעה הייתה מאוחרת, ריאן ליווה אותי הביתה. הלכנו בשתיקה כל אחד בשקט שלו חושבים על דברים. אהבתי את זה, זה היה שקט נעים, הגענו לדלת ביתי ריאן התקרב אליי, הסתכלנו אחד על השני והוא הלך. הוא פשוט הסתובב והלך, לא הספקתי להודות לו אפילו הוא נעלם, התמזג עם החושך.
נכנסתי לדלת ביתי, גונתן חיכה לי בסלון ״איפה היית אמנדה? ראית מה השעה?״ ״האמת שלא שמתי לב גונתן ״ הסתכלתי על נעליי מובכת מהסיטואיציה שאחי הגדול נוזף עליי. ״סך הכל טיילתי קצת ופגשתי ידיד בדרך אז התעכבתי..״ חייכתי אליו מובכת לגמרי מהשקר הקטן שיצא מפי, ידיד אמנדה? ידיד.
״הבנתי, טוב שימי לב פעם הבאה לשעה״ גונתן חייך אליי ועלה לקומה למעלה.
אני כל כך שמחה שאחי תפס אותי ולא הוריי, זה יכל להיות מביך יותר. מתגנבת לבית באמצע הלילה. אני לא רוצה שהם ידאגו או יחשבו דברים שהם לא צריכים.
עליתי לחדרי להתארגן לשינה, החלון היה פתוח. לא זכרתי שהשארתי אותו פתוח.
בהיותי מתקדמת לעבר המיטה אני רואה דף מונח עליה
״אנחנו נתראה בקרוב אמנדה״
