אני הולכת להתנדב השנה, למשחקי הרעב, זאת אני. אני חייבת בשביל ההורים ובשביל כל מחוז 1, אני לא ממש אוהבת את הרעיון הזה כי אני לא ממש טובה בכלי נשק, חוץ מלירות בחץ וקשת וגם זה לא בדיוק בלב כל פעם.
אני חוזרת הביתה ממרכז הקניות כדי להביא לאמא שלי את האוכל ואת הבגדים החדשים של כל המשפחה.
יש לי אח גדול שהוא השתתף במשחקי הרעב לפני כמה שנים וניצח, אז כולם מצפים ממני לאותו הדבר, למרות שאין לי מושג מה יקרה, אבל יש לי הרגשה טובה.
אני מתרגשת מאוד גם מבחינת הפחד וגם מבחינת השמחה. זאת השנה האחרונה שלי,הואם אני לא אבחר,מה שרוב הסיכויים יקרה, אז אני אגמור עם זה ואתחיל לייצר תכשיטים עם שאר המשפחה.
אמא שלי כל הזמן לוחצת עלי להיות המושלמת של המשפחה, להתלבש בבגדים הכי יפים שלי גם לאימונים, להתנהג בנימוס למישהו גם אם עצבן אתי מאוד ובקיצור כמעט כמו קפיטולאית חוץ מהבגדים ואיפור המגוחכים.
אבא שלי ממש נחשב בתחום התכשיטים והשעונים והוא מרוויח מזה המון כסף. יש לו מותג ממש נחשב בקפיטול והוא נוסע לשם פעם בחודש.
אני יוצאת מן החנות והולכת לכיוון הבית עם חמש שקיות: אחת עם אוכל ו ארבע האחרות עם בגדים.
אני שומעת קול קורא מאחורי: "גלימר! גלימר! את חייבת לבוא שניה!"
אני מסתובבת אחורה ורואה את החברה הכי טובה שלי: אנדריאה, היא הביאה לי משהו. אני יודעת את זה בגלל שיש לה קופסאת מתנה קטנה העטופה בעטיפה בצבע לבן עם סרט כסוף
היא ניגשת אליי ואומרת: "הבאתי לך מתנה בשביל מזל למשחקים!"
אני פותחת את המתנה ורואה טבעת זהובה עם עיטור של פרח עם אבן סגולה באמצעו.
אני מחבקת אותה ואומרת לה: "תודה! אני אנסה לנצח! בשבילך ובשביל המשפחה"
היא מתחילה לפרוץ בבכי ואומרת לי: "החבר שלי, מרוול גם הולך למשחקים בתור מתנדב! אני כבר יודעת שהוא לא יחזור! אין לו סיכוי מולך!"
אני מנחמת אותה, וכאשר היא מפסיקה לבכות היא מחבקת אותי הולכת לדרכה
אני ממשיכה לי ברחוב ופתאום אני קולטת שמשהו זז בסמטה החשוכה הנטושה לידי
אני נכנסת לתוך הסמטה, ומבינה ששכחתי את הסכין בבית.
אני מרגישה שמשהו לופת לי את הצוואר וסותם לי את הפה.
אני לא יודעת מי זה, אבל הוא יותר חזק ממני והוא גבר, אני יודעת שהוא גם יותר מבוגר ממני.
אני מנסה להשתחרר ואני לא מצליחה.
הוא מכניס אותי לחדר כלשהו ומצמיד אותי לקיר
הוא מוריד מראשו את כובע הברדס ואני רואה את פניו.
זה גלוס, אחד מהמנצחים הידועים של המחוז.
