ישבנו מסביב למדורה וששרה שתיקה מביכה לזמן מה, כעבור 5 דקות קלוב שאלה אותי: "אז... את מתנדבת השנה?"
"כן.... ואת גם?"
"כן... "
.הייתי עצובה, ממש אהבתי אותה, היתה לי הרגשה רעה ששתינו הולכות להשאר אחרונות
"מה הכשרון שלך?" שאלתי אותה
"אני זורקת סכינים ממש טוב ואת?"
"אני יורה בחץ וקשת"
"בהצלחה מחר באסיף" אמרתי לה
"גם לך"
לקחתי את התיק ואת הקשת וראיתי שהיא נשארת שם, אני חושבת שלא ממש טוב לה בבית, אולי היא ענייה.
חזרתי הביתה, השעה הייתה עשר ורבע ההורים שלי דברו בסלון וצחקו לרקע קולות הטלוויזיה
נכנסתי למיטה בבגדים האלו, הייתי מותשת, נפשית ופיזית זה היה יום מאוד מעייף.
אני שקעתי בשינה עמוקה מאוד נטולת חלומות, עד שחלמתי את זה.
אני רואה את גלוס רוצח את אחי, עם חרב הוא מתעלל בו הוא חורת לו את המילה "רוצח " על המצח הוא לא מפסיק לחתוך אותו בכל מקום ולבסוף תוקע לו את החרב בלב ומחייך חיוך של ניצחון.
התעוררתי בבהלה וקלטתי ששבע בבוקר יופי אני צריכה להתחיל להתכונן לטקס האסיף.
לבשתי את השמלה החגיגית וחדשה שקניתי אתמול וענדתי את הטבעת שאנדריאה הביאה לי.
פיזרתי את שערי וסרקתי אותו היום הוא דווקא נראה בסדר
הלכתי לאכול ארוחת בוקר, אכלתי טוסט עם חמאה ומיץ תפוזים.
שמעתי את השריקה, שמורה לנו ללכת להיכל הצדק, אני הולכת בדרך קיצור, כדי לא להתיקע ב"פקקים" בדרך להיכל הצדק.
המלווה שלנו לוסיה נראת פשוט מגוחך עם עור בצבע סגול שיער בלונד פלטינה ושמלה סגולה כהה והעם הרבה יותר מדי איפור.
ברוכים הבאים אני מציינת בזאת על הגרלת המיועדים ה-74 למשחקי הרעב! ועכשיו, נראה סרטון שהובא לכם ישירות מהקפיטול!
הסרט המשעמם שחוזר על עצמו כל שנה ושנה, על "הימים החשוכים" על התוצאות שלהם ועל משחקי הרעב.
כרגיל, בנות קודם!
לוסיה הכניסהה את ידה לתוך הכדור השקוף והוציאה פתק קטן והקריאה את השם:
אנדריאה ווטסון!
