Lonely Obsession (Taekook)

Chapter 11

המשמרת הייתה יחסית שקטה וג'ימין הביט בחבר הכי טוב שלו. אתמול אחרי שטאהיונג יצא מהמשרד של ג'ונגקוק זה נראה שקרה משהו ביניהם, גם היום בתחילת המשמרת ג'ונגקוק לא בא לפלרטט עם האחר וזה נתן לו הרגשה ממש מוזרה בחזה, כשחברו הטוב יצא להפסקה הוא הלך אחריו, משאיר שני מלצרים במקומם, אחרי הכל המקום היה ריק יחסית בשעה הזאת. "טאהיונג, קרה משהו עם ג'ונגקוק?" קולו העדין לחש כשהוא תפס בזרועו של האחר בדאגה רבה.

טאהיונג העיף את ידו של ג'ימין והתיישב בכניסה האחורית של המועדון. זה היה קשה לו להכיל את כל השקט הזה, את כל הבדידות שאפפה אותו. היה לו קשה לשמוע את העולם ממשיך לנוע והוא עוצר כדי לנסות להבחין במישהו קורא בשמו... "טאהיונג" הוא רצה לשמוע אותו אומר לו בלחש, ליד האוזן שלו כפי שעשה מאז שהכירו. אבל הוא לא שמע את זה, לא היום. הוא התעלם מג'ימין ובהה בנקודה מסוימת ברצפה, הוא לא רצה לדבר, הוא רצה לבכות. משום מה, הוא לא מצא את הכוח להוציא דמעות, כאילו היה ריק מכל דבר רטוב.

ג'ימין נבהל מעט שהחבר הכי טוב שלו העיף את ידו ככה, הוא התיישב לידו והביט בו בדאגה רבה. "קים טאהיונג! מה קרה?" הוא אמר בקול רם, לא מוכן שהוא יסגר שוב לעולם, לא אחרי שג'ונגקוק גרם לו להרגיש כל כך הרבה דברים. עיניו היו ממש עצובות, הוא ישב קרוב לאחר, לא מוכן לעזוב אותו עד שידבר ויספר לו מה קרה.

טאהיונג הרגיש את ג'ימין יושב לצידו ודואג לשלומו. הוא לא רצה להיות אנוכי כלפיו, הוא לא היה אשם במה שג'ונגקוק עשה. כששמו של ג'ונגקוק עלה במוחו, הדמעות האלו שלא יכל למצוא קודם לכן, החלו לחנוק את גרונו. מבלי ששם לב הוא היה חשוף מול חברו הטוב כשהדמעות האלו החלו לרדת על לחיו. הוא כיסה את פניו עם ידיו והתבייש בחולשה שלו. טאהיונג הרגיש חלש, הוא הרגיש לא שווה דבר. הוא לא רצה להיות ככה, הוא רצה להיות אטום ואדיש כפי שהיה לפני שג'ונגקוק נכנס אל חייו. "יש תמונה במגירה שלו," הוא מלמל והתייפח. זה הדבר היחידי שיכל להוציא מבין הדמעות שחנקו אותו. טאהיונג התקשה לנשום, בשלב מסוים הוא גם רצה להפסיק לנשום.

ג'ימין נבהל כשטאהיונג בכה, הוא לא ראה אותו שנים בוכה אבל לא היה לו אכפת ממה יקרה ואם חברו הטוב ידחוף אותו הוא רק חיבק אותו קרוב לגופו, מלטף את פניו. הבחור הנמוך קפא מעט כששמע את טאהיונג מדבר על תמונה במגירה של ג'ונגקוק. "טאהיונג..." ג'ימין ליטף את שיערו של חברו הטוב. "זה... דאה היון. הוא העבר של ג'ונגקוק, לא חשבתי שהוא יפתח לבחור אחר כמו שהוא נפתח אליך."  ג'ימין הסתכל על חברו בעצב, לוקח נשימה עמוקה הוא חשב שלא תהיה לו ברירה אלא לספר לטאהיונג יותר על העבר של האחר למרות שהוא לא רצה לחשוף אותו יותר מדי.

טאהיונג יכל לשמוע את ג'ימין אומר בקולו את שמו של הבחור, זה גרם לדמעות להתגבר אפילו יותר. ג'ימין ידע את זה, ידע על הבחור הזה ולא סיפר לו. כנראה שהלב של ג'ונגקוק היה שייך לעבר שלו. טאהיונג ידע בתוכו שהוא בחיים לא יצליח לגבור על אהבה ישנה ונצחית. לא משנה שג'ימין אמר לו שהוא לא חשב שאהובו יפתח אליו ככה, זה לא גרם לתקווה לבוא אליו. לטאהיונג לא היה אכפת יותר וזה מה שהיה עצוב. היה לו אכפת מג'ונגקוק, אבל אחרי שדחה אותו... החיים נראו כל כך אפלוליים. הוא הבין, הוא הבין שחוץ מג'ונגקוק אף אחד לא הביא לו את הכוח לחיות יותר... אפילו לא הונג'ין.