השקט של הרגע

חנוכה

פעם אהבתי את חנוכה.
אני חושב על זה בזמן שאני הולך בסופר ומבחין בסופגניות הקטנות באזור המאפים. זה מיד גורם לי לחשוב על החגים בבית.
זה לרוב היה מתחיל טוב. אבא היה מפתיע אותנו עם סופגניות, היינו מדליקים נרות ושרים שירים, אבל הסופגניות היו יותר מדי מסיחות דעת. אני ושירי כל הזמן היינו מנדנדים ושואלים מתי אוכלים, ואז אבא היה מתעצבן על זה שאנחנו מפריעים ואומר, "אתם רוצים שלא נאכל אותן בכלל? שאני אזרוק אותן לפח? כי אני ממש קרוב לזה".
אמא הייתה שותקת, אבל הייתי רואה שהיא לא לגמרי בטוחה לגבי זה. אחר כך היינו אוכלים את הסופגניות ושירי הייתה מתלוננת שאני קיבלתי סופגניה גדולה יותר, או שאני הייתי מתלונן שבשלה יש יותר אבקת סוכר. ואז אמא הייתה כועסת על זה שאנחנו אף פעם לא מרוצים ואבא היה אומר שזה לא כיף לעשות איתנו חנוכה ושאולי שנה הבאה לא נחגוג.
יוני אף פעם לא היה אומר כלום. מצד שני, הוא כמעט אף פעם לא אמר הרבה, בעיקר לא ליד אבא.
"סליחה?"
אני ממצמץ, המחשבות נקרעות ממני בבת אחת.
"סליחה!"
אני מסתובב ורואה בחורה רזה ובלונדינית, מסתכלת עליי במבט ממש מעוצבן. ואז אני קולט שאני חוסם את המעבר וזז.
היא עוברת על פניי, ניגשת לסופגניות ולוקחת איזה חמש עשרה. אני מניח שהיא לוקחת את זה למשפחה או למקום העבודה, אבל פתאום אני חושב על זה שאולי היא לוקחת אותן הביתה ופשוט אוכלת אותן, בוכה וצופה בטלוויזיה.
אני לא יודע למה זו המחשבה שעולה לי. אבל לפני שאני קולט מה קורה, אני לוקח ארגז שלם של סופגניות וניגש לקופה. בכלל באתי לקנות לעצמי לחם וגבינה לארוחת ערב - כל יום אני קונה משהו וגומר אותו באותו היום - אבל אני עוזב את זה. אני הולך משם לדירה, מדליק את הטלוויזיה ולוקח ביס בסופגנייה.
אני יושב שם, לועס ולועס. הריבה מתוקה מדי, הבצק שמנוני, אבקת הסוכר חונקת לי בגרון. זה גורם לי לרצות להקיא, ואני איכשהו נהנה מזה. אני אוכל עוד אחת, ועוד אחת. מתישהו אני מפסיק להסתכל על הקופסה ופשוט מושיט יד, תופס אותן באוטומטיות ואוכל. בטלוויזיה משדרים איזו תכנית ריאליטי. אני מעביר לערוץ אחר. משדרים שם מרתון של איזה סיטקום מטומטם, ואני רואה אותו עד הסוף.
ואז פתאום אני מושיט יד לקחת עוד סופגנייה והקופסה ריקה, והאצבעות שלי רק נוגעות בשאריות של אבקת סוכר שאני מלקק, והמרתון נגמר מזמן - התחילה תכנית חדשה, והשעה שתיים וחצי בלילה, והבטן שלי כואבת כל כך שאני בקושי מסוגל לחשוב. אני נשכב על הספה, שם מתחתיי כריות. אני לא חושב שאני יכול לקום וללכת למיטה.
אני מתעורר אחר כך בתחושה שאם לא אלך לשירותים, אני אתפוצץ כאן ועכשיו - איברים מדממים על הרצפה והתקרה והכול. אז אני קם, מועד, הולך הכי מהר שאני יכול לשירותים. אני רוכן מעל האסלה ומקיא. ומקיא. ומקיא. לרגע אחד מפחיד אני חושב שאולי אני לא אפסיק להקיא. אולי זה המצב הקיומי הנצחי שלי - לרכון ולהקיא גושים צהובים, מעוכלים למחצה של סופגניות זולות מהסופר.
פתאום אני צוחק, כי זה מרגיש כל כך מתאים, ומהר מאוד הצחוק הופך לבכי. אבל אני עוצר את עצמי מהר מאוד. אני מקיא עוד קצת ואז קם לאט, שוטף את הפה ואת הפנים, מוריד את המים. פתאום אני חושב שאולי עדיף שאקח את הכדור שלי.
אבל אני לא זוכר איפה השארתי את הקופסה עם הכדורים, וכל הדירה שלי מבולגנת, ולא סידרתי אותה הרבה זמן, אז כנראה שגם לא לקחתי כדור הרבה זמן.
במקום לקחת כדור אני יוצא החוצה. אני לא נועל את הדלת אחריי ולא נועל נעליים. אני פשוט יוצא לרחוב ומתחיל ללכת.
השעה בערך שלוש בלילה. אפילו עכשיו יש מכוניות שעוד נוסעות.
אני הולך. אין לי מושג לאן. אני הולך והולך, הכול חשוך מסביבי למרות שיש פנסי רחוב. אני ממצמץ והם חוזרים, אבל עדיין חשוך, ואני עדיין מרגיש את מה שהרגשתי לפני רגע, אז אני ממשיך ללכת. וללכת.
ואז אני נעצר. פתאום אני מבין שאני רואה את הידיים שלי. אני מסתכל למטה ורואה גם את הרגליים שלי. הן מטונפות, כמו השוליים של הטרנינג שלי. אני ממצמץ לאט, מסתכל למעלה, ואז אני פתאום רואה את האור הלבן צהוב של הבוקר, ופתאום הצלילים חוזרים ואני שומע את המכוניות והרעש. ואני שם לב שהחולצה שלי רטובה מזיעה, אבל רוח קרה נושבת ועוברת בי צמרמורת. אין לי מושג איפה אני.
ולא אכפת לי.
לא אכפת לי, כי ההקלה האדירה ששוטפת אותי מכסה את הכול. לעמוד כאן בשמש, לראות ולשמוע ולהרגיש את הרוח ולדעת שהתחושה הזאת לא השיגה אותי - זה שווה את הכול. אני כמעט שוב בוכה, אבל לא נותן לעצמי. אני פשוט מביט מסביב ולוקח נשימה עמוקה.
עוד לילה עבר. יש לי בערך ארבע עשרה שעות עד שעוד אחד יתחיל.
אז יש לי קצת זמן להירגע.