השקט של הרגע

תקווה

רוב הבקרים הם כמו סטירה ממש חזקה, אבל לא הבוקר הזה. בבוקר הזה יש מין הבטחה. אולי בגלל הבחורה החדשה.

בהחלט בגלל הבחורה החדשה.

איך קראו לה? אני מנסה להיזכר בזמן שאני מחכה שהרמזור יתחלף. נאיה? סינאיה? יוני אמר שהיה לה קטע מוזר עם השם.

הרמזור מתחלף. אני חוצה אותו וקולט שקר לי. לקחתי רק סווטשירט דק כי מיהרתי בבוקר. לא רציתי לאחר.

זה גורם לי לתחושה מוזרה, כמעט כואבת, אבל נעימה. כמו להזיז את הרגל אחרי שהיא נרדמה. מזמן לא היה לי אכפת כל כך עד שמיהרתי בבוקר. אפילו עכשיו הצעדים שלי מלאים בקצב חדש.

אני מגיעה יחד עם יוני. הוא מחפש את המפתחות בכיס, האף שלו אדום.

"בוקר טוב", אני אומר, ושוב מפתיע את עצמי. מזמן לא יזמתי שיחה.

הוא מרים את הראש ומביט בי, מופתע. "בוקר טוב! הגעת מוקדם?"

"רציתי להגיע מוקדם ולעזור לך לסדר".

הוא ממשיך להסתכל עליי, וברור לי שהוא לא מאמין לי.

"מעניין", הוא אומר ופותח את הדלת, "וזה לא קשור לבחורה החדשה?"

"לא!" אני אומר – מהר מדי. "ממש – לא, איך הגעת לזה?"

"סתם חשבתי". אנחנו נכנסים והוא מתחיל להוריד את הכיסאות מהשולחנות. "אבל אולי זה טוב שלא ציפית לה, כי היא לא תגיע היום".

"מה?" אני עוצר ובוהה בו.

"היא חלתה באיזה וירוס. היא שלחה לי הודעה היום בבוקר".

אני עוצר, הכול סוער וכואב בתוכי. רציתי... היא לא... מה אם?...

יוני שותק כמה רגעים ואז פורץ בצחוק. "תירגע, אני צוחק איתך. היא באה".

אני מרים את הראש. "מה?"

"זה הדבר היחיד שאתה יודע להגיד?" הוא צוחק שוב. "רציתי לבדוק אם צדקתי לגבי זה. עכשיו אני יודע שכן".

אני לא בטוח שאני יודע איך מרגישים כשמסמיקים, אבל אני די בטוח שהלחיים שלי מתחממות. אני ממלא את הקופסה עם שקיקי הסוכר שעל אחד השולחנות ונמנע מלהביט בו. אני עד כדי כך שקוף? מה אם הבחורה החדשה תראה דרכי כמוהו?

מאיה ואדווה מגיעות. השעה שמונה וחצי. עוד חצי שעה פותחים, והיא עדיין לא כאן.

בשמונה ארבעים ושמונה יוני מתחיל להעיף מבטים בשעון ולהיראות עצבני.

"ממש לא מקצועי", הוא אומר, "זה היום הראשון שלה והיא מאחרת".

בדיוק ברגע הזה הדלת נפתחת, והיא שם, והנשימה שלי נעצרת.

היא לובשת שמלה כחולה ומעיל אדום. השיער שלה נפוח והמטרייה שלה מתיזה מים על הכול.

"סליחה-על ה-איחור-" היא מתנשמת, "היו פקקים-האוטובוס לא הגיע-"

"הכול בסדר", יוני אומר, למרות שרק לפני שנייה הוא היה עצבני עליה, "פשוט שימי את הדברים שלך בחדר צוות ותלבשי את המדים של העבודה, בבקשה. אחר כך בואי. אחד מהמלצרים יעשה לך הדרכה קצרה".

היא מהנהנת ואז עוברת על פנינו ונכנסת לחדר הצוות. היא נראית מלאת הקלה – עד לאותו רגע היא נראתה ממש מודאגת.

אני מעמיד פנים שאני מיישר את אחת המלחיות, אבל בעצם אני מחכה לראות במי יוני יבחר. אין לי הרבה אשליות לגבי זה. אני יודע שהוא מנסה להיות נחמד אליי, אבל אני רחוק מלהיות המלצר הכי טוב פה. הוא בטח יבחר במאיה – היא הכי ותיקה פה, וגם הכי טובה.

הוא ניגש אליי ונוגע לי בכתף. "עזוב את המלחיות. אני צריך שתדריך את הבחורה החדשה".

אני בוהה בו. המלחייה עדיין ביד שלי. "אני?"

"כן, אתה". הוא מנמיך את הקול. "חיכית לה כל הבוקר. נראה לך שאני לא אפרגן?"

בא לי לנשק אותו, אבל במקום זה אני אומר בקושי, "תודה".

"אין על מה. עכשיו תניח את המלחייה. אתה נראה טיפשי".