השקט של הרגע

חתולים

אני שומע בדרך לרכבת שיר. מנגינה, ליתר דיוק – גיטרות ותופים בקצב מהיר שמזכיר לי את המערב הפרוע.
ברי סחרוף. האלבום הראשון.
בבית שלי הערצנו את ברי סחרוף. הוא היה אחד הדברים היחידים שאבא שלי ואני הסכמנו עליהם. בכל פעם שלא היה לי משהו לדבר איתו עליו – וזה קרה רוב הזמן – הייתי מדבר איתו על שיר או על אלבום מסוים. ברגעים כאלה הוא היה מקשיב לי בריכוז מלא, והיה עונה תשובות רציניות, בלי לעקוץ או לכעוס. אבל עם השנים זה כבר נמאס עלינו. דיברנו עליו כל כך הרבה פעמים שכבר לא נשאר מה לומר.
זהו זה.
אבל כשאני שומע את השיר, פתאום אני רוצה להתקשר אליו. זה מטורף – לא דיברתי איתו כבר כמעט שנה. אבל אני רוצה להתקשר אליו ולשמוע אותו מדבר אליי, ולא בכעס – אלא בהתלהבות, כמו שהוא היה מדבר על המוזיקה שהוא אוהב, ועל הספרים שהוא אוהב, ועל הסרטים שהוא אוהב.
תמיד מה שהוא אוהב. אם הייתי מנסה לשתף אותו במשהו שאהבתי והוא לא, הוא היה קוטל אותו מיד וגורם לי להצטער שבכלל דיברתי. מבחינתו, מה שהוא אהב היה הכי טוב והכי איכותי, ואם במקרה אהבתי את אותו הדבר – נהדר.
וכשאני נזכר בזה הרצון להתקשר אליו עובר, ואני עובר לשמוע שיר אחר.