השקט של הרגע

הסיפור

אני בת עשרים, ולא התנשקתי אף פעם.
המשפט הזה מהדהד לי בראש בדרך לעבודה. הפעם אני יוצאת מוקדם במיוחד, כדי לא לאחר כמו אתמול. אבל היום האוטובוס דווקא מגיע בזמן, ואין הרבה פקקים. כנראה שזה היה חייב לקרות ככה, אם ניסיתי לעשות מאמץ כזה.
בת עשרים. מוזר לי לחשוב על זה.
לא שאני לא מרגישה בנוח עם הגיל שלי. אני מרגישה שאני בדיוק בגיל שבו אני אמורה להיות. יודעת מספיק כדי לדעת שאני לא יודעת כלום, למרות שיש אנשים שמגיעים לגיל שמונים ועדיין חושבים שהם יודעים הכול. סבתא שלי, למשל, הייתה ככה רוב חייה, ואז, בגיל שמונים ואחת, כשהדמנציה כבר שאבה חלק ענק ממי שהיא הייתה, ואנשים כבר הפסיקו לטרוח לדבר על המצב שלה בשקט, כדי שהיא לא תשמע, היא תפסה בשרוול שלי ומשכה אותי אליה, ולחשה, "אני לא יודעת איפה אני".
חשבתי שהיא נמצאת ברגע סנילי במיוחד, ולמרות שזה גרם לי לרצות לבכות, אמרתי, "את בבית שלך, ברעננה. ואני הנכדה שלך".
"אני יודעת מי את!" היא אמרה בטון מבטל כזה, כאילו היא יודעת ששכחה דברים בחודשים האחרונים, אבל עכשיו תפסתי אותה ברגע של צלילות. "התכוונתי שאני לא יודעת איפה אני בעולם הזה. אבל אף אחד לא יודע, בעצם, לא?"
לא ידעתי איך לענות. בסוף אמרתי, "אני לא יודעת. אני חושבת שגם אני לא יודעת איפה אני".
"אה, אבל זה בסדר". היא לחצה את כף היד שלי בין האצבעות שלה – הן היו חלשות ומקומטות, אבל באותו הרגע הן אחזו בי חזק. "את עוד צעירה. יש לך הרבה זמן להבין איפה את בעולם. חבל שאני לא ניצלתי את הזמן הזה כדי לענות על השאלה בעצמי. נבעך, גם כן. תמיד הייתי, תמיד אהיה".
חשבתי הרבה על מה שהיא אמרה. להבין איפה את בעולם.... אולי היא התכוונה, למצוא את המקום שלך ביקום? להבין איפה את משתלבת באריג המוזר והמופלא של הבריאה? או שאולי היא התכוונה למשהו צנוע ופרטי יותר, כמו למצוא את הדבר שמשמח אותך בחיים?
אף פעם לא אדע את התשובה, או לפחות, לא אדע מה התשובה של סבתא. המצב שלה הידרדר מאוד מאז. היא עדיין זוכרת אותנו, אבל רוב הזמן היא בכלל לא שם. היא מרחפת בין רגע לרגע, ומקיצה רק כדי לשאול מה השעה, או להגיד לי שגבהתי, ויפיתי, ולפעמים שדווקא השמנתי. לפעמים היא שואלת איפה אברם, ואף אחד לא מעז להגיד לה שסבא אברם והיא התגרשו לפני שלושים שנה כמעט, ושהוא מת לפני ארבע שנים, ושהיא לא באה ללוויה שלו ולא הזכירה אותו אפילו פעם אחת. אבל כנראה שלפעמים, הזקנה עושה גם דברים טובים. היא מעלימה את הטינה והמרירות, ומשאירה רק רגש חי וטהור וראשוני, וכנראה שבאיזשהו חלק חבוי בתוכה, סבתא תמיד המשיכה להתגעגע לסבא אברם.

כל המחשבות האלה עוברות בראש שלי במהירות מטורפת. לפעמים המחשבות שלי מסחררות אותי, וקשה לי לעמוד בקצב. אני מנסה להיזכר מה התחיל את כל המסע הזה.
אה, כן.
אני בת עשרים, ומעולם לא התנשקתי.
ולא שלא רציתי. היו כמה בנים שהבטתי בהם מרחוק, וערגתי אליהם, ורציתי לגעת בהם ולהיות קרובה אליהם. היו בנים שאפילו חשבתי שאולי אני אוהבת, ואחר כך הבנתי שמה שהרגשתי כלפיהם היה ריק, ולא מספיק חשוב. או שאולי זה מה שרציתי להגיד לעצמי, כי פחדתי מהמחשבה שהאהבה הראשונה שלי הייתה אהבה נכזבת.
אולי לא אהבתי את עצמי מספיק. אולי בגלל זה אף אחד לא רצה לנשק אותי. כולם יכלו להריח את הפקפוק שהיה במילותיי. כולם יכלו לראות עד כמה אני מפחדת, עד כמה אני סולדת מעצמי, באיזה חשש אני הולכת בעולם.
לקח לי זמן לראות את היופי שהסתתר בי. בעצם, הוא לא הסתתר – הוא היה שם כל הזמן. אבל לא ראיתי אותו כיופי. זה היה הפרצוף שלי, ולמדתי לראות רק את הפגמים שבו. ניסיתי להילחם בקולות ששנאו, אבל הם היו חזקים יותר.
אבל מתישהו, פשוט הרפיתי מהם. ואז הם הפסיקו לצעוק חזק כל כך.
דלתות האוטובוס נפתחות, ולפני שאני מבינה מה קורה, פספסתי את התחנה. אני מקללת את עצמי בשקט – למה לא יכולתי להיות יותר מרוכזת?
אני מקווה שהתחנה הבאה לא רחוקה מדי. האוטובוס עוצר אחרי כמה רחובות. אני יורדת ממנו ומביטה בשעון. יש לי עוד רבע שעה. כשאני בודקת בגוגל מפות, כתוב שיש לי הליכה של תשע דקות.
יורד גשם. אני פותחת את המטרייה ומגבירה את הקצב. אני מעדיפה להקדים מאשר לאחר. בסוף אני מגיעה חמש דקות לפני הזמן.
הבחור מאתמול עומד שם – זה שעשה לי את התדריך אתמול. הוא לא שם לב שאני שם עדיין, ומחכה ליד הדלת. אני מביטה בו.
יש לו עיניים גדולות וחומות, עצובות מאוד. לפעמים הן נכבות ונדלקות שוב, כמו פנס מהבהב על סיפון של ספינה בליל סוער במיוחד. אתמול, כשעשה לי את התדריך, הוא דיבר בקול שקט ומהיר ולא כל כך הסתכל לי בעיניים, רק הגניב מבטים חטופים מדי פעם. חשבתי לעצמי שבטח אין לו כוח להדריך אותי, ושבטח הוא התבאס מזה שנתנו דווקא לו את המשימה הזאת. עלה בי דחף מזור להגיד לו סליחה.
התחושה שהוא לא מחבב אותי הלכה וגדלה באותו היום. הוא בקושי פנה אליי, וגם אז אמר רק מילים בודדות. לקראת סוף היום כבר הייתי ממש מבואסת. ניסיתי להיות נחמדה ומנומסת עם כל הלקוחות, אפילו צחקתי עם חלק מהם, והם השאירו לי טיפים גדולים. ראיתי שיוני מרוצה ממני, למרות שאיחרתי ביום הראשון שלי. גם אני הייתי די שמחה. אני לא מאוד מרוכזת, ויש לי נטייה להתעופף, אבל אני טובה עם אנשים. אז היה יום טוב. הדבר היחיד שקצת הרס לי היה הבחור הזה.
ואז, בסוף היום, כשכבר הרמנו את כל הכיסאות וסיימנו לסדר ולנקות וכבר אמרתי שלום לכולם ויצאתי מהדלת, הוא קרא אחריי, "טוב, נתראה", והסתובבתי אליו, והוא נראה משותק, כאילו הוא מתחרט על זה שהוא דיבר, ואז פתאום הבנתי משהו. יש לי רגעים כאלה, שבהם נקודת המבט שלי משתנה לחלוטין, ובאותו הרגע הבנתי שהוא לא שונא אותי. הבנתי שהוא פשוט התבייש.
אז עכשיו, כשאני רואה אותו, אני מחליטה לנסות לעשות את זה לקצת יותר קל בשבילו.
"בוקר טוב", אני אומרת.
הוא קופץ ומסתובב אליי, ואז נראה נבוך מזה שהוא נבהל ככה.
"אמ-אה-בוקר טוב".
"שנינו הקדמנו היום, אה?" אני מתקדמת, "אין לך מפתח?"
"לא".
אני מרגישה סתומה. ברור שאין לו מפתח, אחרת הוא היה נכנס כבר.
"טוב, אז בוא תיכנס מתחת למטרייה שלי לפחות", אני אומרת, "שלא תירטב לגמרי".
לרגע הוא נראה לחוץ, ואז הוא אומר, "אה, אוקי, תודה".
אני מתקרבת אליו ומושיטה לו את המטרייה. הוא לוקח אותי ממני ומחזיק אותה מעל שנינו.
פתאום אני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי אותו. זה היה לפני די הרבה זמן, כשבאתי לבית הקפה הזה. הייתי רעבה ועייפה ומוצפת. רבתי עם אמא שלי והייתי פרועה ומכוערת – או לפחות ככה הרגשתי. אבל בית הקפה היה חמים, והאוכל לא היה יקר מדי, אז הצלחתי להירגע קצת.
ואז הבחור בא לבקש ממני את ההזמנה. הוא בא פעמיים, ופעמיים ביקשתי ממנו לחזור עוד כמה דקות. בסוף הזמנתי, והוא חייך אליי.
לפני שהלכתי, דיברנו על משהו. אני לא זוכרת על מה. זו הייתה שיחה קצרצרה על משהו לא חשוב. אבל ברגע הזה, הוא חייך אליי, והיה משהו מואר בחיוך הזה – יחד עם העצבות שראיתי מההתחלה. זה היה כמו אגם שחור בחורף, שהמים שלו התחממו והתמלאו בניצוצות של שמש לרגע. זה היה רק רגע אחד, אבל הרגע הזה נצרב בזיכרון שלי. וכשחיפשתי מקומות לעבוד בהם. ומצאתי את המודעה של בית הקפה הזה, מיד נזכרתי בבחור, ובחיוך שלו, ובעיניי האגם שהתמלאו באור לרגע. הביך אותי להודות בפני עצמי שזו אחת מהסיבות העיקריות שאני רוצה לעבוד בבית הקפה הזה, למרות שיש עוד בתי קפה – חלקם אפילו קרובים יותר לבית שלי.
הביך אותי לחשוב על זה, כי מי הוא בכלל? אני לא מכירה אותו. הוא לא דמות באחד הסיפורים שלי. ראיתי מיד את ההילה הרומנטית שפיזרתי סביבו, וזה הפחיד אותי, כי לא רציתי משהו מזויף כזה. רציתי משהו אמיתי.
אז ניסיתי להשקיט את הקול שרצה משהו אמיתי – בכלל, שרצה משהו. כי כנראה שלחלק ממני נמאס מהקול הילדי והנאיבי הזה, שתמיד חולם חלומות וממציא סיפורים ולא חושב על מה שמתרחש באמת, במציאות.
אני חוזרת לעצמי בבת אחת ולוקחת נשימה עמוקה. די. מספיק עם המחשבות לעכשיו. ומספיק עם המחשבות עליו. אין 'עליו' לחשוב עליו. הוא רק בחור שעובד איתי. זהו.
אבל בכל זאת, כשאנחנו עומדים ככה בגשם, קרובים, אבל לא מעזים להסתכל זה בזו, הקול הילדי שבתוכי בכל זאת צובע את התמונה הזאת בקצת קסם של אגדות, שואל, תוהה, מלא תקווה – אולי זו ההתחלה של הסיפור שלך?