חוסר חיים מוחלט

למה

למה על כל דבר קטן שאני אומרת יש לך תלונה?

למה את כועסת על קושי שלי?

למה במקום לתמוך את רק מדגישה עוד פעם ועוד פעם כמה אני לא בסדר?

למה כשאני אוכלת ארוחת צהריים אני צריכה לספוג את היריות שלך?

למה כשאת מגיעה הביתה כועסת את מוציעה את הכל עליי?

למה כשאני מנסה לומר לך משהו את חוסמת אותי לגמרי?

למה כשאני אומרת לך שאת פוגעת בי את מכחישה?

למה גם אחרי שדיברנו ובכיתי את נשמתי החוצה בניסיונות להסביר לך את המצב וחשבתי שסידרנו דברים את בכל זאת ממשיכה להתנהג אליי ככה?

למה את מתעקשת שהבעיה אצלי כשאת היחידה שרבים איתה בבית?  אני לא רבה עם אבא ולא עם ענבר והם לא רבים אחד עם השני, כולם רק רבים איתך...

למה אני אשמה בבעיות שלך?

למה אני השק איגרוף שלך? 

למה כשאבא מנסה לעזור את חוסמת גם אותו ומאשימה אותו בכך שהוא בצד שלי וכולם נגדך?

למה את לא מוכנה להקשיב לי? 

למה גם כשהלכנו לטיפול כולנו ביחד זה לא שינה שום דבר?

למה כשאנחנו רבות את מביאה דברים שעשיתי מלפני כמה חודשים/שנים?

למה גם כשאת מבינה שאת טועה את ממשיכה להתעקש?

למה את מקללת אותי?

למה את מאשימה אותי בחוסר עשיה כשאת לא נותנת לי לעשות שום דבר?

למה את מדברת עליי מאחורי הגב כשאת עומדת מול הדלת של החדר שלי?

למה אחר כך את מתנהגת כאילו כלום לא קרה?

למה ליד אחרים את נחמדה פתאום?

למה אני מוצאת את עצמי במצבים שבהם אני צריכה להסביר לאנשים למה אמא שלי לא נחמדה כמו שהיא נראת? אני לא רוצה להגיע למקומות כאלו...

למה כשקיללת אותי אז הכל היה בסדר ואף אחד לא העיר לך למרות שזה חזר על עצמו חמש פעמים בתקופת זמן קצרה?

למה כשאמרתי לך "שתקי!" שלוש פעמים בחיי קיבלתי איומים ועונשים בתמורה?

למה אין לך טיפת כבוד אליי?

למה אני צריכה להתייחס אלייך כמו אל אלה כשאת מתייחסת אליי כמו אל האבק בכניסה למקדש?

למה את לא יכולה להבין שקשה לי?

למה את לא יכולה להבין שאת מקשה עליי עוד יותר?

למה את לא יכולה להבין שקשה לי להיות לידך, קשה לי לצחוק מהבדיחות שלך, לא נוח לי כשאת מחבקת אותי

למה כשאנחנו מדברות אני צריכה לחשוב עשר פעמים על כל מילה שאני רוצה להגיד כדי לוודא שאני לא אעליב אותך?

למה בשבילך כל כך קל להתייחס אליי ככה כשלי קשה כל כך לפגוע בך?

למה לכל סיפור יש שני צדדים אבל הסיפור הזה מתקדם יותר ויותר לעבר צד אחד...

למה את אלימה כלפיי?

למה כולם אומרים שאת רוצה רק את הטוב בשבילי כשהם לא מכירים אותך?

למה אומרים שאמא תמיד אוהבת את הבת שלה?  אני יודעת שיש רגעים שבהם הדבר האחרון שאת רוצה לעשות זה לראות אותי...

אני יודעת שיש רגעים שבהם את כמעט שונאת אותי, אני יכולה לקרוא אותך יותר טוב מספר פתוח והמילים כתובות עלייך יותר מידי בבירור...

אז למה?

למה אני מנסה כל פעם מחדש למרות שאני יודעת שאפגע? 

למה גם אחרי שאמרתי שאני לעולם לא אדבר איתך על זה אני בכל זאת מוצאת את עצמי בוכה ומנסה להסביר לך את הכל מחדש?

למה אני לא יכולה פשוט לוותר ולשחרר?

למה אני לא יכולה להתעלם ממך ולהתנתק?

למה אני לא יכולה לפגוע בך?

למה אני לא יכולה לפגוע בך בקלות שאת עושה את זה?

למה?

כי יש לי לב, כי אני בכל זאת אוהבת אותך, גם כשאת פוגעת בי, גם כשאת מקללת אותי, גם כשאת צועקת עליי.

אני לא יכולה לכעוס עלייך...

אני לא יכולה לעשות לך רע

אני לא יכולה לפגוע בך בכוונה

כי את אמא שלי...

רק בגלל זה...

אני לא מצליחה לשנוא אותך

אפילו לא לאהוב אותך אני לא מצליחה

למה אצלנו התפקידים הפוכים? 

את "אמורה" לאהוב אותי תמיד וללא תנאים ואני זאת שאמורה להיות בעייתית וחסרת רגשות...

ככה זה תמיד לא?

למה אצלנו זה הפוך?

למה אני תמיד אוהבת ומקבלת ללא תנאים, מתעלמת מהדקירות והיריות שלך ושמה ווסט חסים כדורים...

ואת... פוגעת...  שוב ושוב ושוב...

את לא נותנת לי לנוח, עוד לפני שהפצעים מתאחים את יורה עוד כדור ועוד אחד ועוד אחד, הווסט שלי כבר מחורר לגמרי וחסר שימוש...

אין לי מה שיגן עליי יותר...

אני לא יכולה להיות השק איגרוף שלך לנצח...

בבקשה תפסיקי... אני לא יודעת איך עמדתי בזה עד עכשיו אבל אני לא חושבת שאוכל לעמוד בזה לעוד הרבה זמן...

אני מקווה שתלמדי את הלקח שלך לפני שכבר לא תהיה לך עוד הזדמנות...