This is my G

פרק 1- הטיסה:

-היי לכולם, רשמתי את הסיפור הזה פה כבר, היו בו שני פרקים, החלטתי למחוק את הפרקים כי רציתי לתקן המון, בשינוי השם ולשנות קצת את העלילה של הסיפור ולחשוב קצת יותר לעומק.

בשביל שתבינו על קצה המזלג את פואנטת הסיפור אני אעלה שלושה פרקים במכה, בינתיים אתחיל מכמות קטנה של צפיות כדי להמשיך עד שלאט לאט נבנה את המשפחה של הקוראים שלנו. XOXOXO

חשוב מאוד שתקראו את ההקדמה שכתבתי כי זה חלק מהסיפור אז שימו לב, מקווה שתיהנו-

זהו, עכשיו נותר לי רק לזכור את המטבח הזה כשהיה לו ריח של קפה, כשהוא היה מלא חיים ומלא ריחות של אוכל, כשהשמש הייתה שוקעת והאור הכתמתם שלה היה עובר מבעד לתריסים ואמא הייתה עסוקה בבישולים. עכשיו אין אור, פתאום המטבח ניראה לי המקום הכי אפל בבית, על השיש קופסאות עם הכיתוב 'שביר'. עכשיו שמתי לב לכל לכלוך לכל סדק לכל כתם שיש בבית כשהרהיטים כבר לא בתוכו יותר, רובם לפחות.

כאילו העולם נעצר מלכת, הכל נהיה שקט פתאום ורק הנשימות שלי, אני והבית הזה, "סיימת?" פתאום אמא קטעה לי את חוט המחשבה, אני לא מבינה למה צריך לצעוק? הבית גם ככה מטר על מטר, "מאמא גם אם היית לוחשת הייתי שומעת" אמרתי בציניות בזמן שיצאתי מהמטבח לסלון.

זה מוזר לי, לעבור לבית גדול עכשיו, ובפועל, לעבור לגור עם אנשים שהם לא מוכרים לי, לאמא יש מכר ותיק שפגשה בזמן ההתמחות שלה,  כשקיבלה את העבודה נודע לה שהיא תעבוד בבית חולים יחד איתו, היא מיד הודיע לו בהתלהבות והוא המליץ לאמא שלי לעבור לגור אצלו בנייתם עד שנתמקם בטורונטו, "הבית מרווח ויספיק לכולנו" הוא אמר לה.

"טוב אני מוכנה" הרמתי את התיק גב שהיה על איזו קופסה אקראית והוצאתי מהתיק את האזניות ופתחתי בתוך התיק שלי את קופסת הסיגריות כמו ילדה שפותחת חטיף בזמן שיעור ולא רוצה שיבקשו ממנה, ראיתי שנשארה לי רק סגריה אחת עכשיו אולי קרוב לחצות ככה שלא אספיק לקנות בלי שאמא שלי תראה –"הטיסה שלנו היא ב2:45 ועוד צריך לעשות צ'ק אין ו.." היא הסתובבה אלי עם הדרכונים ועוד כמה מסמכים ביד והמילים נעצרו, "מה? תמשיכי אני מקשיבה" אמרתי בזמן שאני דוחפת את הקופסה לתחתית התיק וסוגרת אותו –"למה את נראית כמו שיפוצניקית מיה?" היא הסתכלה בחנה את גופי מכף רגל ועד ראש את החולצה הלבנה והסרבל ג'ינס שלא הרמתי את חלקו העליון, -"אני ראיתי אותם כל כך הרבה היום, ואת עוד מקבלת מהם השראה ללבוש?" היא גלגלה אלי עיניים והנחה נשמעה מפיה, "מאמא זה היו אנשי הובלה, לא שיפוצניקים, ודרך אגב להם יש סרבלים כחולים" אמרתי ושמתי את התיק על כתף אחת -"אל תתחכמי איתי את בדיוק כמו אבא שלך, רק אם הוא היה פה.." היא לא הספיקה להשלים את מה שהיה לה להגיד ישר תקפתי "לא אמרת שיש לנו איזה טיסה להגיע אליה?".

הורדנו את המזוודות מהמונית, בינתיים הבאנו שתי מזוודות וכל אחת דחפה אליה כמות בגדים שתספיק לנו לשבוע, ואני יכולה להגיד לכם שהמזוודה שקלה יותר ממני.

פסענו במשך כדקה למקום בו עושים צ'ק אין, מעל לאישה שהייתה נראית לי הכי נמוכה בעולם היה שלט שעליו היה רשום "קנדה-טורונטו".

-"היי, אפשר בבקשה דרכונים?" ביקשה האישה שהייתה נראית כמו גמד גינה שהציבו במקום הלא נכון. הושטנו לה את הדרכונים אחד אחרי השני והעלנו את המזוודות על המסילה למשקל ולשליחתן למטוס.

"היא הייתה נראית כמו גמד גינה אמא", אמרתי בעודי מחזיקה את עצמי בכדי לא להתפרץ מצחוק, -"מיה, גם לך חסרים כמה מסנטימטרים לגובה המושלם", זה היה כמו חץ בלב וישר החיוך שלי ירד.

"מיה, אחד וחצי יש לנו עוד שעה ורבע המראה, בואי נשב בבית קפה הזה פה!" היא הצביע על בית קפה צדדי מאוד שהיה ליד חלונות לכל אורך הקיר ואפשר היה לראות את המטוסים כולם עומדים בשורות שורות, המלצרית קטעה את חוט המחשבה שלי, בזמן שהניחה את שתי ספלי הקפה מולנו בעודה אומרת את שמם "מקיאטו קצר וקפוצ'ינו בלי קצף" והיה ניתן לראות שהיא קטעה את חוט המחשבה של אמי גם, היא בטח לחוצה, "אז איך אמרת קוראים לאיש הזה שאנחנו הולכים לשהות אצלו?" שאלתי מנסה להתחיל שיחה כדי לעודד את אמא, -"קוראים לו ג'ורג, הוא באמת נחמד, את תאהבי אותו מבטיחה לך. יש לו גם ילד גדול שגר איתו" היא אמרה לי בהתלהבות, למרות שאותי זה לא הלהיב. ידעתי שניהול שיחה יעודד אותה אז ניסיתי לפתח אותה כמה שיותר "בן כמה הילד?" שאלתי בעודי מערבבת את הקפה באי נוחות –"האמת אני לא יודעת הוא לא הזכיר לי את גילו, או את שמו, הוא רק הזכיר שהוא בוגר" אמא אמרה ואפשר היה לראות שהרגישה לא בנוח בכיוון שלא יודעת על בנו של ג'ורג כלום, "בטח רווק בו 30 שעדיין גר עם אבא שלו ויושב לו על הצוואר" אמרתי בגלגול עיניים, יודעת שעמוק בפנים לא אתחבר אליו ולא אל ג'ורג ולא אל אף אחד אחר בטורונטו.

-"אוי מיה תעשי לי טובה, רק אל תהיה חוצפנית מולם, הם מארחים אותנו לכמה זמן שנצטרך, אם לא הם היינו נתקעים פה בדנוור והייתי נאבקת על עבודה שבפועל לא הייתי מקבלת, אז בבקשה ממך" היא הסתכלה עלי בפרצוף זועף. "אני הולכת לישון על הרצפה?!" צעקתי בפתאומיות לאחר כמה דקות של שקט כשנזכרתי שהמיטה הובלה אתמול ועד שנקבל את דברינו ייקח שבוע. אמי נבהלה מהתגובה –"מה? למה את צועקת? ולמה שתשני על הרצפה?" פניה נראות מבועתות מהתגובה שלי היא לא הבינה מהיכן הצעקה  הגיע, "הרהיטים נלקחו אתמול להובלות, ואמרת שעד שכל הדברים יגיעו יעבור שבוע פחות או יותר, אז אני אשן שבוע על הרצפה?" הפנים שלי נהיו נזופות והגבות עוד קצת והתחברו בניהן מרוב הזעם שבתוכי, -"לא, הרהיטים אצל סבתא במרתף, לבינתיים עד שנמצא בית להתגורר בו, ואצל ג'ורג יש שני חדרי אורחים, עם מיטות מיה, עם מיטות" היא הדגישה את המילה מיטות במשפט ושילבה ידיים בכעס, הרגשתי לא בנוח מנעיצת מבטה הזועף אך העדפתי לא לענות ולעשות כאילו איני מבחינה בנעיצה שלה והסתכלתי מבעד לחלון על המטוסים.

_"תחפשי כיסא 35F ו35G", אמא אמרה ומיד נפלתי כאילו אל בור, היא לא ממש הבינה מה קרה כי מצאתי את הכיסאות מהר מהצפוי אז היא עשתה רוורס למושבים, בעודה מתנצלת בפני האנשים כשהיא חוזרת אחורה.

נכנסתי פנימה ליד החלון בזמן שאמא הכניסה לתא שמעליינו את התיק שלה, "הינה באים השינויים" היא חייכה מאוזן לאוזן ובאותו הרגע שמתי אוזניות וחיכיתי ששמונת שעות הטיסה האלה יסתיימו כבר.