נ.מ טאהיונג:
"גם אני אותך"
הוא צעק לי לפני שהוא עלה למטוס ,
המשפט הזה הדהד לי בראש כל היום , החלטתי להיכנס למקלחת לשטוף את עצמי
הדלקתי את המים והתחלתי לחשוב...
ואם הייתי אומר לו לפני זה אולי היינו עכשיו ביחד..
אני בכלל לא יודע בתור מה הוא אוהב אותי....
טולי הוא רק התכוון שהוא אוהב אותי כידיד.. טוב טאה דיי.
אני אוהב אותו , ואני רוצה אותו לעצמי.
אני צריך להשיג אותו לא משנה מה.
גם אם הוא אוהב אותי כידיד אני אגרום לא לאהוב אותי יותר מזה.
אני לא יכול לחכות עכשיו חצי שנה...
אני צריך לדעת מה הוא באמת חושב עליי.
ואם הוא יחליט שטוב לו יותר שם באמריקה והוא יחליט לא לחזור....
אני צריך ללכת לשם... ליפגוש אותו..
סיימתי להתקלח וירדתי למטה, אוממה הכינה לי אוכל , התיישבתי והסתכלתי עלייה,
היא התיישבה מולי,
"טאה, רציתי לדבר איתך ליפני כמה זמן..."
הקשבתי לכל מילה שהיא אומרת כי הייתי חייב שהיא תסכים לי לטוס לפחות לשבוע.
"אחרי המיקרה של אבא שלך... היית ממש סגור... ועכשיו אתה שוב שמח כמו שהיית פעם.
זה בגלל הילד ההוא נכון?"
הנהנתי.
"איך קוראים לו?"
"ג'ון ג'ונגקוק"
"אתה אוהב אותו נכון?"
הנהנתי שוב , מסמיק קצת
"אולי תזמין אותו לבית שלנו מתי שהוא?"
נאנחתי
"אוממה.. הוא טס... לאמריקה , לחצי שנה"
הרגשתי חנוק מדמעות
"באמת??"
הנהנתי , משפיל את הראש
אוממה קמה וחיבקה אותי.
אתה מתגעגע אליו נכון?
"כ..כן"
"אולי נוכל לטוס לשם....."
קפצתי
"באמת???????"
"כן, לא רואה סיבה שלא"
חיבקתי את אוממה חזק.
"אני אוהב אותך אוממה"
"חסר לך שלא"
צחקנו, ועליתי לישון.
*בוקר*
קמתי שמח מהידיעה שאנחנו עומדים לטוס מתי שהו לג'ונגקוק, ירדתי למטה ולא ראיתי אף אחד.
התקרבתי לשלוחן במטבח, ושם הייתה לי ארוחה שאוממה הכינה לי, וליד הצלחת הייתה מעטפה.
פתחתי את המעטפה, וראיתי שם שני כרטיסי טיסה.
הטיסה היום בערב?!?!?
אכלתי מהר את האוכל , ורצתי לחדר לארגן מיזוודה אחרי שעתתים שהחלטתי מה לקחת יצאתי לכיוון השדה תעופה,
אוממה כבר חיכתה לי שם.
כתבתי לג'ונגקוק שאני בדרך אליו, אבל הוא לא היה מחובר.
אחרי כמה שעות עלינו על המטוס, זאת טיסה ארוכה, אז החלטתי ללכת לישון
נ.מ ג'ונגקוק:
כבר עבר שבוע מאז שטסתי ואני כל היום חושב עליו, אני מתגעגע אליו, אני גם מתגעגע גם לבית, רע לי כאן, אני לא מסתדר אם הילדים האמריקאים האלה.. אני רוצה לחזור, אבל אני לא יכול, אוממה ואפפה לא רוצים אותי בבית... אין לי לאן לחזור,
אמרתי לטאה שאני טס לחצי שנה, שלא יהיה עצוב מידי... אבל אני בטוח שהוא ישכח ממני בקרוב...
שלחו לי הודעה... אבל לא הייתי מסוגל לקום לקחת את הטלפון כדי לקרוא אותה..
הכל כאב לי כל חלק וחלק בגוף.
קמתי בכוח לבשתי ג'ינס וסווטשירט שחור אם קפוצ'ון.
לקחתי את התיק השחור לבית ספר, דחפתי לשם כל מה שהיתי צריך ולקחתי את הטלפון,
שחכתי מההודעה, כי ידעתי מה עומד לקרות עכשיו ברגע שאני אצא מהבית.
לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
להפתעתי לא היה שם אף אחד. המשכתי ללכת לבית ספר .
כשהרגשתי יד חזקה ולא נעימה תופסת לי בכתף, רק היסתובבתי והרגשתי את האגרוף בבטן, מהחוזקה של המכה עפתי אחורה לקיר.
הנה הם שוב, הילדים שגורמים לחיים האלה להיות רק יותר רעים , יותר ויותר..
הם המשיכו להרביץ לי, אבל כבר לא היה לי את הכוח להגיב.
ראש החבורה הזאת בידיוק בא להחטיף לי אגרוף לפרצוף, התכוננתי למכה, אך להפתעתי היא לא באה...
"ברחת לי לשבוע וככה אני מוצא אותך?"
שמעתי כל מוכר
YOU ARE READING
החיים מסתיימים
Fanfictionטאה הוא נער בן 16 שמתקרב לקראת הבגרויות, אך פתאום קורא משהו שהורס לו את הכל
