נ.מ טאה: ההודעההייתהמאימושלטאה: ״אבאלאמרגישטובעכשיופינואותולביתחולים, כשתגמור (הדגשעלכשתגמור) אתביתהספרתבואלביתהחולים.״ אבא בבית חולים?! אבל אני גומר רק עוד חמש שעות!! טוב אני אברח, או שלא? גם ככה הציונים שלי לא משהו אז מה אכפת לי ? פניתי לג׳ונקוק ״אתה יכול להגיד למורה שלא הרגשתי טוב , והשתחררתי הביתה?״ ג׳ונקוק: ״בטח... אה... טאהיונג אתה זוכר שאנחנו צריכים לעשות היום את העבודה למחר?״ ״אה... כן בטח תבוא אליי בחמש?״ ג׳ונקוק : ״אוקי, תרגיש טוב״ אמרתי תודה ויצאתי בריצה חבית החולים, כשהגעתי המזכירה אמרה לי באיזה חדר אבא שלי וכשהגעתי ראיתי את אמא שלי בוכה, אבא שלי מרגיע אותה (לפחות מנסה) ורופא שמחליף סקיות מים רצתי לאמא ״אמא אבא מה קרה?!״ אחרי שעתיים השעה הייתה כבר שלוש , רצתי הבייתה נכנסתי לחדר ונעלתי אותו , בכיתי , בכיתי כי לא יכולתי, בכיתי כי לא האמנתי שזה מה שקרה, עברו שעתיים השעה הייתה חמש , ג׳ונקוק אמור לבוא כל רגע, אבל אני עדיין בוכה בחדר , לידי היה שולחן עם הרבה דברים שבירים עליו , בעטתי בשולחן והכל התנפץ מסביבי... נ.מ ג׳ונקוק: נכנסתי לבית , כי הדלת הייתה פתוחה, פתאום שמעתי קול ניפוץ מלמעלה , רצתי לשם ושמעתי את הקול של טאהיונג , בוכה(?) ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה , ידעתי שטאהיונג לא יפתח לי אז בעטתי בדלת בחוזקה ונראה לי די שברתי אותה, אבל לא היה לי אכפת רצתי לטאה מנסה לא לדרוך על זכוכיות ובסוף הגעתי , חיבקתי את טאהיונג חזק , חיבוק מנחם ואמרתי ״אם תרצה אתה יכול לספר לי מה קרה אם לא זה גם בסדר,״ טאהיונג ניגב את הדמעות, וסיפר לי, סיפר לי הכל, הוא סיפר שהוא לא באמת לא הרגיש טוב, שאבא שלו נמצא בבית חולים , אך הוא לא יראה אותו יותר , כי הניתוח לא עבר בשלום , חיבקתי את טאהיונג ״טאהיונג ... אני כל כך מצטער.... אם אתה לא רוצה לעשות את העבודה במדעים אני הבין אותך.... בוא בנתיים נוכל משהו מתוק.... ״ טאהיונג הנהן והוסיף ״רק אני החליף בגדים ונצא״
נ.מ טאה : לבשתי ג׳ינס שחור סווטשירט לבן וכובע שחור (זה היה לקראת הקיץ) הנה ככה זה היה נראה:
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
