ג'ון ג'ונגקוק תמיד היה נערץ. הוא היה האהוב ביותר גם כשלא עשה דבר. בנות רצו אותו, בנים התחברו אליו, אלו שבתחתית הפרמידה השלטה בתיכון, שאפו להיות כמוהו. אך למרות זאת, למרות התחושה המשכרת של הפופולאריות, ג'ון ג'ונגקוק היה בודד.
קים טאהיונג היה קלישאה...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני אעשה זאת לא כי אני רוצה להכאיב לו אלא כדי ללמדו לקח חשוב, אני רוצה להראות לו שהוא שייך אך ורק לי. קים טאהיונג. התיישבתי על הספה, בודד, זו מילה ריקה חסרת משמעות בעיניו, רק מעטים ממנה מבינים מה זה בדידות וריקנות פנימית, אחרים רק רוצים דבר אחר, הם מצפים ופותחים את ידיהם לרווחה כאשר יודעים שלא יקבלו דבר, אני הייתי אחת מהם, אני זוכר איך ציפיתי לקבל מאימי את האהבה שהייתי זקוק אליה, אך כל מה שהיא השליכה לעברי, היה הכעס וההתעסקות בדבר כה גלוי שלא ידעתי ולא רציתי לדעת, רציתי להיות רגיל כמו כולם, אבל כמו תמיד המילה 'רציתי' לא התממשה.
קיבלתי את מה שהגיע לי והנה אני כאן; לבד, בלי משפחה אם לכלול את יונגי הוא חברי הטוב אבל אני יודע שהוא לא מחשיב אותי ככזה, אני מבחינתו רק הנער הפלייבוי שזורק, לומר את האמת, אני כזה כי הפכתי את עצמי לכזה, בחרתי בזה כי זה הדבר שירחיק אותי מיסורי המצפון שלי, הבייבי שלי, הוא בקושי חודש בבית ספר וכבש את ליבי הקר כקרח, הוא לא מבין כמה אני רוצה שהוא יהיה שלי לנצח, אולי זה מה שנקרא להיות רכושני כלפי אחר, טאהיונג הוא האדם שהסתכל עלי במבט עקום, אני זוכר את היום הראשון בו הוא נתקל בי וייבש אותי כאילו הייתי עוד אחת, אני זוכר את הרגע הזה שעינינו נפגשו, הלב שלי באותם הזמנים רצה לפרוץ ולפעום אך שוב- מנעתי, אני לא מוכן לקבל את הכאב הזה, את הדבר שיצאתי ממנו.
מחשבותיי נקטעו ששני חבריי הטובים נכנסו לבית, שקיות אוכל הונחו על השולחן הריק, לא עשיתי קניות כבר יותר מחודשיים אני מודה. קים נאמג'ון וקים סוקג'ין שני חברי הטובים ביותר, אני לא יודע אם להחשיב אותם להוריי למרות שהם לא ביחד כי נאמג'ון הוא סטרייט "ג'ון ג'ונגקוק!" גין צעק שהניח את השקיות האחרונות, הוא ניגש אליי והרים אותי מהספה שאחז באחד מאוזניי, גנחתי מכאב שהוא משך אותי עד למטבח ופתח את המקרר שהיה ריק וכמה בקבוקי מים ואלכוהול הונחו ברשלנות "אתה מוכן להסביר לי למה אתה לא עושה קניות" ג'ין שאל, לא ידעתי איך לומר לו את זה, לומר שכבר נמאס לי מהחיים האלה, מהקושי שמופיע בכל פעם שיש לו הזדמנות, לדמעות שכבר לא רוצות לרדת יותר, החיים..הם גלגל מתמשך וכואב כאשר עוצר ומורה לעיניי להסתכל כל חיי, זה ייסר אותי בכל פעם מאחד, האוכל היה רק תוספת מזון לגוף הריק שלי שמתחולל בתוכו מחשבות, ייסרתי את עצמי בשנים, גרמתי לגוף שלי לוותר ולריאות שלי לפסוק לנשום, לעיניים שלי להיכבות ולהיות אדם ריק ואדיש.
